מנחה טלוויזיה, שמקבל 15 מיליון דולר בשנה כדי לספר מדי לילה בדיחות על נשיא ארה״ב ועל פלוצים, גילה פתאום שהכסף הכניע גם אותו. כי הרי אם משהו מסוגל להפיל דמוקרטיות ולהביס את חופש הביטוי - זה כסף.
בזה אחר זה נופלים מגישי הלייט־נייט האמריקנים כמו יתושים המתעופפים לתוך המכשיר עם האור האולטרה־סגול שקוטל יתושים בניצוץ מהיר. דונלד טראמפ, כמובן, הוא קוטל היתושים במטאפורה הנ״ל, וג׳ימי קימל הוא הקורבן האחרון במסע הציד של הממשל כנגד מבקריו של הנשיא בקרב תוכניות הבידור המובילות בארה״ב.
הסבר קצר: בארה״ב משדרות ארבע רשתות ארציות. לשלוש מהן יש תוכניות לייט־נייט עתיקות יומין, שחלקן משודרות מאז הפיפטיז. מונולוג פתיחה, מערכונים ואורחים - פורמט גנרי ומיושן. הן כבר לא מדורת שבט כמו בתקופת ג'וני קרסון וג'יי לנו, הרייטינג מזערי, רוב החשיפה היא דרך רשתות חברתיות, וזהו. מוסד היסטורי שאבד עליו הכלח. בימינו, צופים לא הולכים יותר לישון עם מנחה הלייט־נייט המועדף עליהם.
זירת התנגחות בפוליטיקאים
התוצאה היא שהתוכניות הללו הפכו לזירת התנגחות יומיומית בפוליטיקאים, ובעיקר בטראמפ. הסאטירה החזיקה אותן בחיים, אך גם קירבה את סופן.
והשיטה של טראמפ פשוטה: תאגידי השידור זקוקים לחתימת אנשי הממשל כדי להשלים מיזוגים ולקבל רישיונות. אותם רגולטורים פדרליים מאיימים בפומבי על מנהלי הטלוויזיה, ואלה ממהרים להדיח מגישים סוררים ולבטל תוכניות רק כדי שהממשל יאשר להם להרוויח עוד כספים. כאמור, הכסף תמיד מנצח.
ככה פיטרו לפני חודשיים את סטיבן קולבר (CBS). כעת, גם קימל (ABC) בדרך החוצה אחרי שתוכניתו הושעתה עקב אמירתו כי תומכי הנשיא רכבו על הרצח של צ׳רלי קירק עבור רווח פוליטי. טראמפ, שבעבר הבטיח את פיטוריו של קימל, חגג את ההישג ואיים כי הבאים שישלמו בעבודתם יהיו ג׳ימי פאלון וסת' מאיירס. שניהם מ־NBC, ושניהם האחרונים מהערוצים הגדולים שנותרו עם משבצת לייט־נייט (או לייט־לייט־נייט).
האם זה סופן של תוכניות הלילה המיתולוגיות? האם זו סופה של הסאטירה, כפי שהורגלנו לצרוך? ABC מוכנה להחזיר את קימל רק אם יתנצל, יתקרנף ויעדן את הביקורת על טראמפ. עד כמה חופש הביטוי עדיין מתקיים בעולם שבו הכסף קובע מה מותר לומר?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו