אם היו מחלקים פרס ישראל על דוקו - לסדרה הזו היה מגיע לזכות

ניסיתם פעם לשמוע סימפוניה שמורכבת רק מכינורות שמנגנים "כן"? זה נשמע נעים לשתי דקות - ואז זו קריסה הרמונית, שנשברת באקורד צורם אחד. זה מה שקרה לצה"ל. לא רק ב־7 באוקטובר, אלא בעשורים שקדמו לו.

מאהוד ברק ועד אביב כוכבי, מגדי איזנקוט ועד יואב גלנט והרבה אחרים - כולם הסכימו להתראיין בסדרת הדוקו החדשה, שמשודרת מאתמולברשתוב־HOT8. כולם נשמעים אותו דבר, מתרצים תירוצים ומנתחים סדקים בקונספציה, מעבירים אחריות מאחד לאחר כאילו זו ועדת חקירה ממלכתית.

בחוכמתם, היוצרים גלעד טוקטלי ועמרי אסנהיים הפכו את "מה קרה לצה"ל" למין ועדת חקירה טלוויזיונית. ומסקנתה מאוד ברורה: הצבא שידע להכות ראשון ולאלתר כמו בקונצרט ג'אז - הפך לארגון של יסמנים חסרי מעוף, שממשיכים לנגן אותם התווים גם כשהאולם עולה באש.

במשך ארבעה פרקים מרתקים אסנהיים וטוקטלי מציגים איך נבנתה בהדרגה ההתפרקות ההרמונית של צה"ל. זאת אינה סדרה על טנקים. זו סדרה על תרבות ארגונית. יוצרי הדוקו, בעצם, מאלצים את המערכת להעיד נגד עצמה. זה לא בידור - זה ווטרגייט במדים. הם לא רק בוחנים מה נהיה מצה"ל, אלא שואלים מה קרה לנו כחברה.

"מה קרה" אינה עוד שיעור היסטוריה, אלא ניתוח מוח פתוח מול מצלמה. היא תוהה מדוע צבא ששלח עשרות מטוסי קרב כדי להרעיד את איראן - נכשל מול כנופיית מחבלים יחפים. ויותר מכל, היא מציפה שאלה גלובלית: מה קורה במערכת ביורוקרטית כשהיא מתגמלת לפי ציות ונאמנות?

לכן, אם היו מחלקים פרס ישראל על דוקומנטרי - היה מגיע להם אחד כזה. לא מפני שתיעדו צבא במשבר, אלא מפני שיצרו מערכת התרעה לדמוקרטיה. "מה קרה לצה"ל" משקפת למדינת ישראל את מה שכל מוסד חייב לזכור: ברגע שאתה מפסיק לשאול שאלות - אתה בעצמך הופך לתשובה הלא נכונה.