"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
עובר מסך

"1948": איך סרט שהוקרן כבר לפני שנתיים פותח את כל הפצעים הלאומיים?

בערוץ 14 הזהירו שהוא "מכיל עלילת דם נגד חיילי צה"ל" • התגובות אחרי ההקרנה הראשונה היו מעורבות • ועכשיו, הפרויקט שכאן השקיעו בו כמיליון שקלים, שוב מערער את כל האתוסים שגדלנו עליהם

, עודכן
0השמעה
מחטטים ובוכים. "1948: לזכור ולשכוח" ,  כאן 11
מחטטים ובוכים. "1948: לזכור ולשכוח". צילום: כאן 11

"למה לך לחטט? בשביל מה? מה זה מוסיף לך לסרט הזה?", זעקה הפלמ"חניקית יהודית יחזקאלי על נטע שושני, יוצרת "1948: לזכור ולשכוח". זעקתה חותכת את התקדמות הדוקו, ומתנפצת על המסך בשלב שבו שושני מתחילה לנבור באירועים לא מוסרים מימי מלחמת העצמאות. זהו בדיוק גרעין המחלוקת שהפך את הדוקו המתיש - שמסכם את המלחמה הראשונה - לתפוח אדמה רותח.

הפוסטר של הסרט "1948 - לזכור ולשכוח", צילום: מתוך הפיסיבוק של הגדה השמאלית الضفة اليسرى Hagada Hasmalit

בין עשרות הסיפורים שהיא שוזרת לאורך הדוקו, שושני מערערת על האתוסים שהשתרשו מאז בזיכרון הלאומי (מעטים מול רבים, טוהר הנשק, גירוש וכיבוש), וגם בוחנת פשעי מלחמה מהתקופה.

"1948" הוקרן לפני יותר משנתיים בפסטיבל דוקאביב, ועורר תגובות מנוגדות - שהתגברו לקראת השידור בכאן, שהשקיע בפרויקט כמיליון שקלים. אך האם מישהו טרח או יטרח לראות את הסרט המאוד ארוך כדי לגבש דעה על הנרטיב שמוצג שם? או לפחות את דעתו על הסרט? בימינו, מאמלקים הכל.

במהדורת ערוץ 14 הזהירו צופים מצפייה בסרט "הפוגעני", וקבעו כי הוא מכיל "עלילת דם נגד חיילי צה"ל ומציג את חיילנו כרוצחים, אנסים ובוזזים ואת קרבות מלחמת העצמאות באופן חד־צדדי". כידוע, עלילת דם זוהי "האשמה שקרית ואנטישמית כלפי יהודים", ו"חד־צדדי" זאת הבחנה שיכול לקבוע רק מישהו שלא צפה בסרט. כמו שר התקשורת, שאיים בהקפאת תקציבי התאגיד אם הסרט ישודר, ואז הוסיף כי לא צפה בו.

לוחמי הפלמ"ח תוקפים את מנזר סן סימון בירושלים (שחזור). אפריל 1948, צילום: ..

מבחינה אמנותית, "1948" מלא בעיות. הוא ארוך בטירוף, פרטני מדי ועמוס מידע, ראיונות, מסמכים, ארכיונים ומפות. לעיתים הוא מתאמץ בכוח להיראות מאוזן. לא עזר לו. ארגוני ימין רדפו אחריו בלי סוף, מה שגרם לתאגיד לדחות שוב ושוב את שידורו, במשך כשנתיים. ועכשיו, כששודר - התוכן קיבל משמעות חזקה ומעודכנת.

יותר אנשים ידברו על "1948" מאשר יצפו בו. רגע לפני השידור, בכאן החליטו לחבר את שני חלקיו לבינג' שנמשך שעתיים וחצי. הכי לא טלוויזיוני. הרגעים הכי מעוררי מחלוקת שודרו בסמוך לחצות. נרדמתם? לא נורא, זאת היתה המטרה.

בדמוקרטיה אומרים הכל ומתווכחים על הכל. במדינת ישראל מתווכחים על מה מותר לומר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר