ילדים ישראלים מלמדים מבוגרים איך לחיות במלחמה - והלב נשבר מזה

החיים הסודיים: בחזרה לגן, yes

להיות הורה בישראל זה אומר להיות קודם כל שקרן. אנחנו משקרים לילדים שלנו כל הזמן. אנחנו אומרים לעצמנו "זה לא להגיד את כל האמת", או "יש דברים שמוטב שילדים לא יידעו". אבל אנחנו משקרים להם, הם יודעים שאנחנו משקרים להם, ובסוף גם אנחנו יודעים שאנחנו משקרים להם. זה מובן במציאות הנוכחית, כמובן, אבל לפעמים צריך להודות בזה.

בפרק המיוחד, החזרה לילדים המקסימים מ"החיים הסודיים של בני 5", שרובם בני 10 או נושקים לכך, גורמת לנו לא רק להיפגש עם הילדים והילדות שהתבגרו, אלא גם לחשוב מה עבר עליהם מאז. הקורונה היתה ככסף קטן לעומת המלחמה הבלתי נגמרת, זאת שגבתה מחירים פיזיים מחלק מהילדים המשתתפים בספיישל הנוכחי, וכמובן נפשיים; והמשפט הזה ש"אבא בצבא" והפחד שהוא ימות, בשנת 2025, אף שגם לנו ההורים שיקרו והבטיחו לנו שלא יהיה צבא ולא יהיו מלחמות; ועכשיו האבא הולך לצבא ומשקר לילד שלו שלא ידאג, "כי הוא חזק ולא יקרה לו כלום". להגיד שהלב נחמץ זה האנדרסטייטמנט של השנה.

לצד הבאסה הברורה מהצפייה בילדים ישראלים בתקופה הזאת, מובן שבשל הבחירה בילדים המדוברים התוכנית הזאת היא צפייה שמעוררת תקווה. כל הילדים כאן אינטליגנטיים וחמודים להפליא, פניה של ישראל על שלל גווניה וצבעיה. הם ממלאים את הצופים המבוגרים בתקווה, ואת הצופים הצעירים בהוכחה שהם לא לבד, אלא שיש סביבם עוד כל כך הרבה ילדים במצבם שחווים את מנעד הרגשות שהם עצמם חוו בשנתיים האחרונות.

עצוב שילדה בת 10 בישראל אומרת שהיא מתגעגעת לגיל 5, כי אז לא היו לה צרות ולא היתה מלחמה. אנחנו עושים הכל כדי לתת לילדים ולילדות שלנו את הילדות הטובה ביותר, והדומה ביותר למה שלכאורה החיים אמורים להיות בגיל הזה, לפחות לילדים באזורים אחרים בעולם. אבל בימים אלו, כשאנחנו שולחים אותם בחזרה לבית הספר ולגן, אנחנו מסתובבים עם אבן ענקית על הלב. בגלל הזמן שחולף, בגלל הפחד ממה שמחכה להם ולנו, בגלל המחשבה שאולי תכף תהיה אזעקה והם ירוצו למקלט, כפי שעשו כל כך הרבה פעמים בשנתיים האחרונות.

הסוד של הפורמט הוא אי־התערבותם של המבוגרים, זולת אנשי המקצוע שמלווים את הילדים כנוכחים־נפקדים. זהו הסוד גם בהוראה טובה: היא מזכירה למורים מדוע בחרו בתפקיד הזה, ומזכירה להם את חשיבותו של התפקיד ואת התשוקה שיש בו.

אבל בעיקר, הסדרה מראה לנו את היפוך התפקידים. שילדים וילדות כמו שיש לנו במדינה הזאת יכולים להיות בעצמם מורים לא רעים של אנשי ההוראה שלהם, וללמד אותם, ואת המבוגרים בכלל, משהו על החיים במקום הפסיכי הזה. בסך הכל צריך להקשיב להם, והקסם יקרה מעצמו.