עיתונות מוכרחים לעשות מהשטח. מצד שני, זוהי עיתונות אולד־סקול. בימינו קל לעשות עיתונות מחדר ממוזג עם גישה לאינטרנט. היום כל אחד יכול להיכנס לרשתות חברתיות ולהגיע לאזרחים מטהרן, מדמשק ומביירות. אפשר לקרוא מה הם כותבים ברשת, ואפשר לנסות לדבר איתם. משם קצרה הדרך לאייטם חדשותי שלא אומר דבר, אך נעטף בפרומואים מהודרים ובתיוגים כגון "בלעדי", "מיוחד", "הצצה נדירה" או "ראיון יוצא דופן".
אמש, במהדורה המוקדמת של קשת, הבטיחו "שיחות בלעדיות" שקיים הכתב איתי גלאון "עם תושבים בדמשק, שאומרים שהם מצפים לשלום עם ישראל". אין מה לעצור את הנשימה. אמנם מסקרן מה חושבים עלינו השכנים, לאור התקרבות אפשרית בין המדינות, אך לא היה מדובר בתחקיר אמיץ סטייל איתי אנגל. למעשה, איתי אנגל יש רק אחד, בעוד השאר משחקים בכאילו.
הטרנד הכי חם לאחרונה בטלוויזיה הוא להתקשר לאזרחים אנונימיים ממדינה עוינת, לחלץ משפט או שניים על המצב, לעוות את קולותיהם ולשדר בפומפוזיות. מה המשמעות של זה? כלום. מי האנשים האלה שהשמיעו את קולותיהם המתכתיים בערוץ 12 אתמול? אנחנו בטוחים שהם סורים אוריגינל? הם טעמו חומוס דמשקאי אסלי? ואם הם סתם סורים שענו לשיחה ממספר חסום, למה עיוותו את קולם? מה זה חשוב מה הם אומרים?
להתקשר לסוריה זה נחמד, אבל זה לא חדשות
בימי המלחמה עם איראן, בערך מדי יומיים, נתנו ב־12 אייטם שכזה. יום אחד טילפנו בערוץ לברר אם ניתן להזמין חדר במלון בטהרן, בפעם אחרת תפסו פקיד קבלה בחדר כושר איראני ושאלו על הלך הרוח בקרב המתעמלים.
סקופ: המטרה בעיתונות היא לא רק להגיע לאנשים ולהקליט איתם סמול־טוק. עיתונאי צריך לחקור, לשאול, לסנן, לאמת, ורק בסוף העבודה להרכיב מחומרי הגלם שלו איזשהו סיפור מעניין על בני אדם אמיתיים. להתקשר למדינה זרה ולשאול אנשים אם זורם להם בברז מים או קולה - זה לא נחשב לחדשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו