והרי החדשות ושעמומן תחילה

בתיאוריה היינו אמורים לקבל אתמול יום חדשותי יוצא מגדר הרגיל, כזה שמצריך "יום שידורים מיוחד" מסביב לשעון. כתבים בשטח, פרשנים באולפנים, כולם סיפרו לנו על אותה דרמה פוליטית נדירה שהתכנסה יחד - גם בחירות לנשיאות וגם מנדט להרכבת ממשלה שפוקע בחצות, כמו סינדרלה. אפילו יונית לוי ותמר איש שלום התעוררו מוקדם כדי לא לפספס את החגיגה הדמוקרטית.

אך מה שנחשב דרמטי בתיאוריה, פשוט לא עובר מסך, ולא משנה איך תשדרו את זה. היום הדרמטי התאפיין רובו בספירה לאחור. על המסך התנוססו השעות שנותרו, המגישים הדגישו בפני הצופים כמה זמן נשאר עד שהמנדט של לפיד ובנט יהפוך לדלעת, ושוב ושוב השתמשו בדקות המתקצרות כדי לנפח את הדרמה ולמשוך זמן; כי הרי לא היה שום דבר אחר לעשות.

בבוקר עוד הייתה ציפייה לאיזו דרמה כלשהי במרוץ לנשיאות, אבל אז נזכרנו שמדובר בבוז'י הרצוג. באים, מנצחים, נואמים קצת, וחוזרים הביתה בזמן לשנ"צ. לכן, כשסיימו לטחון מים במליאת הכנסת, עברו כל ערוצי הברודקאסט למרוח זמן בכפר המכביה.

אם תהיתם לעצמכם כמה אפשר לחפור על כלום, הגיע יום השידורים של אתמול והוכיח שתמיד אפשר לשבור שיאים. לא צריך להמתין לנתוני הרייטינג שיתפרסמו הבוקר כדי להפנים שזאת דרמה שלא מושיבה אנשים מול המרקע, כי אין שום דרך מעניינת לשדר בחירות חשאיות ומו"מ בחדרים סגורים בצורה טלוויזיונית. אם נבחן לדוגמה את הבחירות לנשיאות, נגלה שבשנים עברו הרייטינג המצטבר של השידורים הללו בקושי נשק ל־01 אחוזים בכל הערוצים יחד.

"נמתין ונראה", סיכם בשלב מסוים עמית סגל עוד דיווח על התקדמות במו"מ. בכלל, "נמתין" הייתה מילה המפתח אתמול. ובזמן שממתינים, מעלים תסריטים אפשריים או נסחפים אחרי ספינים. "רע"מ צריכה זמן", קבע אחר כך סגל, ומה שבטוח זה שלערוצי הטלוויזיה יש את כל הזמן שבעולם כדי לבזבז אותו על כלום.

"עוד לא התחלנו, והופ, חלפו להן 18 דקות", הופתע לרגע רפי רשף, כשעצר את החפירות לטובת הפסקת פרסומות, ונראה שהשתומם מכך שהצליח למרוח עוד 18 דקות מבלי שקרה כלום בשידור. ואחרי הפרסומת כמובן קיבלנו עוד רסיסי מידע שלא קידמו אותנו לכלום.

במקום למרוח זמן במשך יום שלם, אולי פשוט היו צריכים להקשיב להמלצתו של יאיר שרקי, שישב בין כל הברברנים הללו ואמר לצופיו: "כבו את הטלוויזיה ותדליקו אותה חמש דקות לפני חצות".