הדוקו "עוד נחזור לרקוד" מוכיח דבר חשוב על דור הצעירים ששרד את הנובה

7 באוקטובר השפיע על האנושות בצורה חסרת תקדים מכיוון שהיה פיגוע הטרור/הטבח/האסון הכי מצולם בהיסטוריה. אינספור עדויות מצולמות מכל זווית ראייה אפשרית אפשרו למי שלא חווה את הזוועה על בשרו להרגיש אותה דרך עיניו - והאפקט הפסיכולוגי היה עוצמתי.

אבל למה לעזאזל, ברגעים שנראו כאחרונים בחייהם, שלפו אלפי ישראלים טלפון סלולרי והסריטו את שעיניהם ראו? זו שאלה ששורדי הנובה ניסו להסביר כשהתראיינו לסרט הדוקו המצמרר "עוד נחזור לרקוד", ששודר אמש ב־HOT. הם צילמו במיגונית המוות, הם הקליטו שיחות פרידה עם המשפחה, הם תיעדו עצמם מתחבאים ממחבלים במקררים או במכולות אשפה, הם המשיכו להחזיק את המכשיר ולצלם תוך כדי שהם רצים בשדות, כשמחבלים רודפים אחריהם וכדורים שורקים מעל הראש.

ההסבר של השורדים פשוט: הם הבינו שלסרטונים יהיה ערך משמעותי בעתיד - אם ישרדו את התופת וגם אם יגמרו שם את חייהם. אז הם צילמו הכל. גם המחבלים שמולם, צעירים בני אותו דור וגיל, דאגו לתעד את המתקפה באמצעות מצלמות גוף. לאינסטינקט של לתעד את עצמך מסתתר ממחבל שמחפש אותך הוא חיובי. תגידו מה שתגידו על הדור הזה, אבל אין ספק שהוא יותר מודע לעצמו מהדורות שקדמו לו, ובהחלט מודע לחשיבות התיעוד.

יותר מכך, כל המרואיינים ששיתפו בסיפורם האישי בדוקו דיברו בחופשיות על הטרגדיה, על חוסר אונים, על החברים שאיבדו, על הסמים שלקחו, על שיקום וטראומה ועוד. זו גדלות נפש לחלוק את הטרגדיה האישית בצורה כזו פתוחה, והם לא עשו זאת מתאוות פרסום, אלא מתוך רצון לשמר זיכרון ולשתף את העולם (חלקם אפילו התראיינו באנגלית), וכדי להנציח את זכר חבריהם שנרצחו (חלקם הפכו ל"סלבס" כמו ענר שפירא, הירש גולדברג, שני לוק ואחרים).

"עוד נחזור לרקוד", שביים יריב מוזר, הוא פרויקט זיכרון מהפנט לפסטיבל נובה, ומסמך היסטורי שחובה להעביר לדורות הבאים.

עוד נחזור לרקוד | HOT8 22:00