הקאמבק של עדי אשכנזי: מהומור פורץ דרך לפרזנטורית של מוות

מתרוצצת כאן בארץ איזו מוסכמה לא מוסכמת, שלפיה עדי אשכנזי היא האישה הכי מצחיקה בישראל. זה כנראה היה נכון מתישהו, לפני יותר מ־20 שנה, כשהיא פרצה לתודעת המיינסטרים דרך פינה שבועית פרועה בתוכנית של יאיר לפיד. ואז ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה צחקתי מבדיחה של עדי אשכנזי - ולא הצלחתי להיזכר.

ואולי האשמה היא בזיכרון המזדקן שלי, כי הגיל כבר עושה את שלו. ואם הגיל עושה את שלו, אז בטח אשכנזי היא כבר לא הצעירה המתולתלת עם הפאנצ'ים המחודדים וההומור הנשי פורץ הדרך של תחילת הקריירה, שהפך אותה למי שהיא. השנים עברו, וכיום ההומור של אשכנזי מזכיר הומור של דודות שמתבדחות על נישואים. עכשיו אשכנזי מתעסקת במוות, וזה כבר לא מצחיק. מה השלב הבא? קמפיין לקופת חולים? אדיר מילר כבר עשה את זה קודם.

אז נכון, לא צריך להגדיר את התוכנית החדשה שלה כקומדיה. "הייתי מתה", סדרת הדוקו בהגשתה שעלתה אמש בכאן 11, היא סוג של תוכנית מסע בעולמות אחרים, בתיאוריות, במיסטיקה, בערעור על המדע ועל מוסכמות חברתיות. כי אם כבר נגזר עלינו למות בקרוב - אז עדי אשכנזי נבחרה להנגיש עבורנו את המוות, לרכך ולתווך הסברים על גלגול נשמות, גן עדן, קמעות וכשפים לאור נרות ופאנצ'ים דלוחים.

לדבריה, היא כבר מתה בעברה. הנשמה שלה יצאה מהגוף לפני כעשור וחצי, כששתתה בירה בהודו. לטענתה, היא איבדה את ההכרה שלוש פעמים, מתה מוות קליני, ראתה אור לבן, ריחפה בחלל וחזרה לחיים. שלוש פעמים. אותה חוויית סף־מוות, שמוזכרת שוב ושוב בפרק הבכורה, מובילה אותה לשאול מבחר מומחים מסוגים שונים (מדענים, אנשי קבלה, מנהיגי דת וכד') שאלות מסובכות. אבל גם כשהמרואיינים מצליחים להשחיל משפט פה ושם בבליל הדיבור של אשכנזי, נוצרת תחושה שהיא לא מחפשת את התשובות הנכונות, אלא רק תשובות שהיא מעוניינת לשמוע.

ומכיוון שהיא לא אמורה להצחיק הפעם, נדמה שצריך לבחון את הסדרה החדשה שלה ברצינות של סדרת דוקו על משמעות החיים והמוות. ומכאן שהתגובה המתבקשת היחידה לתוצאה הסופית היא: מה זה השטויות האלה?

בשעה שעדי אשכנזי מתאמצת להוכיח שהיא אכן מתה וחזרה לחיים, היא נשאבת לאזורים אפלים ומפוקפקים, ולעיתים מצטיירת כמו הדודה התמהונית הזו שמקשקשת על גלגול נשמות, סיאנסים ורוחניקיות, ומרגיעה את כולם: זה בסדר, לא איבדתי את זה, המצב שלי מעולם לא היה טוב יותר.