בין גאווה לחרדה: רק בישראל המעבר בין מדליסטית נרגשת למתקפה איראנית נראה טבעי

בסוף השבוע האחרון שלפני סוף העולם נפתחה מהדורת השבת של חדשות 12 עם השיר "תראו אותי" של הקספרים. החלטה עריכתית מעניינת. "תראו אותי, אני שמח סתם פתאום. תראו אותי, הכל נראה לי יפה היום, כמו חלום, סתם פתאום", התנגנו המילים האופוריות על רקע קולאז' מרגש של הישגי ספורטאינו באולימפיאדה, ורגע לפני שיושבי האולפן שפכו עלינו דיווחים מפחידים על טילים וכטב"מים שאוטוטו יעשו דרכם לכאן מאיראן ויקברו את כולנו. הדיסונסס ירה לעצמו בראש.

יש איזו מין תופעה רפואית מסתורית, שגיליתי עליה כשאבי נפטר, והיא יחסית נפוצה. רגע לפני שמערכות הגוף קורסות בקרב חולים שנמצאים על ערש דווי - ברגעים האחרונים של חייהם - יש מי מהם שחווה לפתע התאוששות רגעית, כזו שלאחריה הכל קורס ונגמר. והנה, גם מדינת ישראל, בתקופה הכי נוראית בתולדותיה, ורגע לפני שהיא מתפוררת - חוותה במפתיע סוף שבוע אופורי מהאגדות עם מקבץ מדליות אולימפיות כזה שלא היה לנו מעולם. אתנחתה נדירה של נורמליות, פסע לפני שמדינת ישראל נשאבת בחזרה לכאוס המוכר שלה.

השבוע הראשון של האולימפיאדה נדחק לשולי החדשות. אף שכל הערוצים שלחו כתבים נמרצים לפריז, קצב התקדמות האירועים החדשותיים של השבוע שעבר צמצם למינימום את הדיווחים מהתחרויות בערוצי הברודקאסט; וכשכבר הגיעו מדליות ראשונות, הכתבים של 12 ו־13 (אדר גיציס וטל שורר) התקוטטו בשידור על הזכות לראיין את אורן סמדג'ה. אולם אתמול זו כבר היתה חגיגה של ממש, הספורטאים קיבלו את מלוא הפוקוס, והיו מספיק מדליסטים כדי שהעיתונאים לא ייאלצו לריב עליהם.

כמה שאנחנו לא מורגלים בשידורי שמחה, תעיד העובדה שערוצי הטלוויזיה עדיין לא הצליחו לשדר בהצלחה שיחת טלפון, שבה כולם ישמעו את כולם, בין מדליסט כלשהו בפריז לבין משפחתו הנרגשת שתקועה בבית בישראל. תקועה זו לא סתם מילה, כי בין החגיגות בישרו לנו בשקט על ביטולי טיסות ארצה, וכנראה שכולנו תקועים כאן עד הסוף המר. אמנם יש לנו שש מדליות אולימפיות, אבל אנחנו לא באמת מדינה נורמלית.

במדינה נורמלית היו ממשיכים לחגוג את המדליות ומנצלים אותן כדי לייצר תרבות ספורט והישגיות, אך במדינת ישראל עוברים בטבעיות מראיון עם אמא של מדליסטית לפרשנים צבאיים שמנתחים את התגובה האיראנית שבוא תבוא עלינו. במקום לקפוץ לבריכה בכיכר, צריך לרוץ לסופרמרקט כדי להצטייד בבקבוקי מים וקופסאות שימורים. בזמן שעל חוף הים הפסטורלי של מארסיי התנגנה "התקווה", באולפן של "פגוש את העיתונות" קיימו שיחה על גנרטורים.

"יש לי אחד", השיבה עינב גלילי לשאלתו של בן כספית, והוסיפה: "אני לא רוצה לפתוח כאן את הודעת ההתייעצות ממך אלי: האם כדאי לי גם לקנות?". "אפשר להתייעץ איתי, גם אני קניתי", השוויץ איתן כבל, כאילו היה מוכר בחנות מוצרי חשמל. לבסוף, התבקש הגנרל הוותיק, איתן בן אליהו, להרגיע את הצופים הלחוצים ורק אמר: "אני גר בבניין משותף שיש בו גנרטור כללי, אז אפילו לא הייתי צריך להתלבט".

תראו אותי, אני בחרדות סתם פתאום. תראו אותי, הכל נראה לי מוזר היום, כמו סיוט, סתם פתאום.