אין מוצא: הדוקו החדש על אדם הוא אישי, משפחתי ואינטימי, אולי יותר מדי

"עושים עלי סרט, 35 שנה אחרי, כנראה אני מעניין מישהו. עושים עלי סרט כשאני בחיים, את קולטת? לא חיכו שאמות. הם ישדרו את זה כשאני חי. אני לא אספיק למות עד אז", מתגאה הזמר אדם בפתח הדוקו עליו, ששודר אמש ברשת. כי אין מוצא ואוזל הזמן. אין מוצא ורק האור הלבן דוהר מתגבר.

הדוקו, שמציג אדם בגיל 64 המבואס על אובדן שערות פדחתו (בגלל הכימו), איננו מסכם את חייו של האדם אלא מלווה אותו במאבק על החיים. מאידך, לא חוכמה להתלהב שעושים עליו סרט; למעשה, זו הפעם השנייה שהבמאית מירי פרלמן מוציאה דוקו אישי מאוד על הזמר-שחקן. למען האמת, ההרגשה היא שזה כמעט סרט המשך ל״חיים ואדם״, שבו תיעדה את אדם לאורך חמש שנות חיפוש עצמי. כעת היא שוב מלווה אותו חמש שנים - הפעם לאורך טיפולים באיכילוב, כשהוא מתמודד עם מחלות והזדקנות.

קצת רקע: פרלמן היא שותפתו של המפיק שלמה צח, מי שגילה את אדם באייטיז ומלווה אותו מאז. זאת אומרת, אדם קיבל סרט מהאנשים הקרובים אליו ביותר, מה שמסייע לו להיפתח בחופשיות ומבטיח שבכל מקרה הוא ייצא טוב בסוף.

ואכן, פרלמן צמודה לאדם ברגעים הכי קשים ומתאגרים. היא מתעדת אותו בוכה על קבר אחותו, מתאשפז ומבריא, מנצח אח"כ גם את הסרטן אבל מתבשר כי כנראה המחלה תחזור בשנים הקרובות. ואדם מוצא אופטימיות בכל משבר, גם כשהוא ניצב כמסומר ופניו המומות, דורך ללא צורך על מקום רגיש מאוד.

עם כריזמה ייחודית משלו, הוא מתבדח על המוות, מסתיר כאבים גופניים, ורק שואף לנצל את שארית הזמן שנותרה לו כדי לשיר ולעשן כמה שאכטות מסיגריה בלי להשתעל. בסצנות מסוימות הוא נראה מת מהלך, ברגעים אחרים הוא פורח וזוהר. הסוף אופטימי, אבל ככה זה תמיד בסרטים מוזמנים.

זה כל כך פשוט ללכת לאיבוד כשבוכים בלילה, ובאמת לעיתים הסרט מבולבל. לא קל להבין את השתלשלות האירועים, אולי כי "בלדה לחיים" הוא סרט אישי, משפחתי ואינטימי יותר מדי, עד שהתחושה כצופה היא שהחדירו אותנו לוורידים של אדם בלי שקודם הכירו לנו אותו או את הנסיבות שהובילו למצב שעושים עליו סרט.

בלדה לחיים | רשת 13, 21:30