ברלין בלוז: מתברר שמקלישאות אפשר לעשות סדרת דרמה

לעשות רילוקיישן לברלין זו קצת קלישאה. זאת אומרת, אפשר לעשות רילוקיישן להרבה ערים בעולם, אבל ברלין איכשהו הפכה לקלישאה של רילוקיישן. ומה עוד אפשר להגיד על קלישאות? לא הרבה, אבל אפשר לעשות עליהן סדרות דרמה.

"ברלין בלוז", שכל ששת הפרקים שלה עלו אתמול ב־yes, מתארת סיפור קלישאתי על משפחה ישראלית צעירה שמעתיקה את מגוריה לגרמניה כדי להתחיל חיים חדשים כמהגרים. יונה (איתמר רוטשילד) הוא נגן אבוב שמתקבל לתזמורת בעיר, אשתו טליה (שירה נאור) היא סופרת, ובתם הקטנה רני דווקא מסתדרת סבבה בגרמנית, ומאוד מתעניינת מהי משמעות המילה "נאצים". בעוד המוזיקאי מתאמץ להתאקלם ולהתאים את עצמו לתרבות ולמנהגים החדשים, זוגתו מסתדרת הרבה פחות - לא קולטת את השפה, לא מתחברת עם מקומיים ומאוד מתגעגעת לישראל. קצת קלישאה, לא?

פרקי הסדרה מתמקדים בהתמודדות הפנימית של הדמויות עם השלכות הרילוקיישן, והיא מבוססת על חוויותיהם של שני היוצרים, רוטשילד ודנה אידיסיס ("על הספקטרום"), מהתקופה שבה עשו רילוקיישן לברלין. אבל החוויה האישית לא עזרה ל"ברלין בלוז" להתחמק ממגוון הקלישאות המאוסות שעליהן נבנתה העלילה, כמו נכדים של נאצים, פערי תרבות, רחצה בעירום בספא, החבר הישראלי הזה שכבר התאקלם מזמן (תמיר בר ואליענה בקייר), ועוד.

מנגד, גם קלישאות אפשר לעשות כמו שצריך. לדוגמה, פרק 4 המצוין מאיר זרקור על גרמניה החדשה מול גרמניה הישנה, ובמהלכו האם הקיבוצניקית של הדמות הראשית (לאורה ריבלין) נוחתת לביקור ומתנהגת בזעזוע וברתיעה - כמתבקש מבתו של שורד שואה. כל זה, בשעה שהבן הקיבוצניק שלה נחרד מסימני הגזענות הלאומניים שהוא מתחיל לגלות בקרב חבריו הגרמנים הנחמדים.

בקיצור, נאור אדירה, בר עושה תפקיד נהדר, התסריט זורם, הבימוי של רם נהרי אחלה, והכל נראה אותנטי ומדויק (אף שבכלל צילמו את זה בבודפשט). "ברלין בלוז" היא סדרה חמודה, קטנה וקלישאתית על קלישאת הרילוקיישן.