תפוחים תפסו מאז ומתמיד מקום מרכזי בתרבות הפופולרית. כשדני גיבור נתן את התפוח שלו לנורית, היא אכלה את התפוח, הפרח זרקה בחצר והלכה לשחק עם ילד אחר. שלגייה נגסה בתפוח מורעל, אדם וחוה טעמו מתפוח עץ הדעת והתפקחו, תפוח בדבש זה שנה חדשה, ולמחצית מאיתנו יש סמל סטטוס של תפוח נגוס על הסלולרי. כי תפוחים הם סמל למשהו.
"תפוחים לעולם לא נופלים" אינה סדרה על תפוחים. למען האמת, גם בסופה לא לגמרי ברורה המטאפורה שמאחורי שם הסדרה, שמבוססת על רומן מאת ליאן מוריארטי ("שקרים קטנים גדולים"). הסיפור מתנפח מתוך תעלומה - היעלמותה של ג'וי דילייני (אנט בנינג), מאמנת טניס שפרשה לגמלאות ויום אחד יצאה מהבית ולא חזרה. חששות, האשמות וסודות צצים בקרב ארבעת ילדיה ובעלה - שכמובן נחשד כרוצח פוטנציאלי, כי אין כמו בנאליות תסריטאית כדי לקדם עלילה בלשית מסתורית.
רוקמת תחבולות וספקולציות
לכן "תפוחים לעולם לא נופלים" היא בעצם מיני־סדרה מאכזבת וצפויה. אף שהיה לה פוטנציאל להפוך לדרמה עוצרת נשימה, בין השאר בזכות תצוגות משחק מעצימות (למשל, אליסון ברי), בסוף היא כמו תפוח - סתם פרי גנרי ומתחסד. "תפוחים" רוקמת תחבולות וספקולציות, ואז סוגרת את הכל בשבעה פרקים. היא זורמת, אבל נתקעת. ניתן לגמוע אותה בבינג', אבל גם אפשר להפסיק באמצע מבלי להרגיש FOMO.
"תפוחים לעולם לא נופלים" מתאמצת להיות דרמה משפחתית על יחסים, וגם תעלומה מותחת - רק כדי להיכשל בשניהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו