סדרת דוקו עם רגשי נחיתות: "הפליליסטיות" בעיקר באה לעשות שופוני

ישראלי תמיד יתעניין וישאל: "תגיד, אתה מכיר את משה?". בטח, את כולם אני מכיר, כל אחד בעולם ואפילו פה בעיר. ונניח שאני מכיר - מה קורה אז? איך, אם בכלל, עוזר לנו הניים־דרופינג (Name-dropping) בחיי היומיום?

מכירים את ויקיפדיה? עכשיו נעשה ניים־דרופינג לוויקי ונספר כי כתוב שם כך: "ניים־דרופינג משמש, בדרך כלל, למטרת מיקום עצמי בהיררכיה חברתית. יצירת תחושת עליונות. ניסיון להרשים. על ידי רמיזה או טענה ישירה של קשר שיש לדובר עם אנשים (ומותגים) בעלי מעמד גבוה הוא מקווה להעלות את מעמדו החברתי שלו ובכך לרומם עצמו מעל לחברה הנוכחית".

בראייתם, אנשי הניים־דרופינג מכירים את האנשים הנכונים, מחוברים לעטיני האליטה, חיים בעולם של מותגים, ומוכרחים להזכיר זאת. עם זאת, יותר מדי ניים־דרופינג מעיד על בעיה. שימוש־יתר מסמל פתטיות וסגידה לשופוני, ונראה כמו צורך אובססיבי להוכיח לסביבה את השתייכותם למעמד העליון והנחשב. למעשה, שימוש מופרז בניים־דרופינג חושף בדרך כלל רגשי נחיתות למכביר.

ובאותו הקשר, אתמול הושקה ברשת 13 סדרת הדוקו־ריאליטי־טראש "הפליליסטיות", שמספקת הצצה לחייהן של שבע עורכות דין מובילות בתחום הפלילי. הסדרה המסקרנת, שיצרה וביימה ליבת גרינבוים־הרוש, מתעדת מפגשים של הנשים עם עבריינים בכירים, ועוקבת אחרי תיקים פליליים שהן מנהלות ואחרי תיקי לואי ויטון שהן סוחבות.

יותר מהכל, "הפליליסטיות" זו תוכנית שבנויה על ניים־דרופינג. כל דמות שמתיישבת לרגע מול המצלמה מייד זורקת שמות לאוויר בשביל הוואסח; סנגוריות עושות ניים־דרופינג לפושעים עם קלאס, לצד עבריין כבד שמזכיר שופטת מפורסמת שהכניסה אותו לכלא.

לצורך כתב האישום, להלן הניים־דרופינג שהוזכרו בפרק הבכורה: משפחת חרירי, משפחת ג'רושי, קוטייר עודה, בני שלמה ז"ל, איציק בר־מוחא (המכונה בקרב החבר'ה "אייזיק"), מרים נאור, הרב יורם אברג'ל, משה קצב, אהוד אולמרט, נוחי דנקנר, קובי פרץ, ציפי רפאלי, משה איבגי, ניסו שחם, גונן שגב, משה בן משה, עו"ד טל איתן ואיתי רוזין, שירן אשתו של בני חן שיושב על שוד בנסיבות מחמירות, השופט בני שגיא, בן סוטחי, מוסלי, איימן כראג'ה, מוטי חסין, פרנסואה אבוטבול, אלפרון, מאיר אח של יצחק אברג'יל, ולסיום השר איתמר בן גביר.

כל דמות שמתיישבת לרגע מול המצלמה מייד זורקת שמות לאוויר בשביל הוואסח; סנגוריות עושות ניים־דרופינג לפושעים עם קלאס

להזכיר את הנ"ל בפרק של פחות משעה זה להסתובב עם סמל סטטוס על הכתפיים. להצטלם עם ראשי משפחות פשע לסדרת דוקו זה שופוני בדיוק כמו להשוויץ במותגי אופנה, במכוניות, באקססוריז, בטיסות לדובאי ובהזרקות לפרצוף.

לא סתם דאגו עורכי הווידאו של הפרקים לטשטש לוגואים של רשתות ומותגים מסחריים שבטעות נכנסו לפריים, ומאידך הקפידו להבליט בגדול אותם המותגים שמשדרים יוקרה ועושר (דיור, פראדה, לואי ויטון, ועוד ועוד). המסר עבר.

"הפליליסטיות" עושה קול של "מעושרות" בעולם התחתון. היא ריאליטי־טראש אשר מערבב פשעים ועבריינים, אלימות, סעד, יוקרה והעצמה נשית. היא תוכנית שופוני על צורך אובססיבי להראות לצופה מיקומים בהיררכיה החברתית. אבל יותר מכל זאת סדרת דוקו עם רגשי נחיתות.