"המשטר": הספינה הטובעת של זוכת האוסקר

קייט ווינסלט היא הדבר הכי טוב בסדרה החדשה של HBO, "המשטר", ואין מה להתווכח על כך.

השחקנית זוכת האוסקר נכנסת בחלקלקות לדמות אימתנית של קנצלרית במדינה אוטוקרטית דמיונית ממרכז אירופה, ואולי מה שטוב זה שהיא לא מגלמת מישהו ספציפי. ווינסלט היא קצת פוטין, קצת מארין לה פן, קצת אורבן, קצת טראמפ, קצת מכולם יחד. שליטה משוגעת, קיצונית, פרנואידית, ג'רמופובית, היפוכונדרית, שמרוכזת רק בעצמה ותעשה הכל כדי להמשיך לשלוט בספינה טובעת.

הסדרה (שפרק הבכורה שלה זמין מאתמול בסלקום, ב־HOT וב־yes) נפתחת שבע שנים מתחילת שלטונה ועוקבת במשך שישה פרקים אחרי התערערות המשטר שלה. בקצרה: הרודנית הבלונדינית חוברת אל איש צבא לקשר רומנטי מוזר. הוא מעודד אותה להתנער מהתלות בארה"ב, היא בתגובה חוטפת סנקציות בינלאומיות, המצב הולך ומידרדר, אז היא קורצת לסינים, זורקת לכלא את העומדים בדרכה ומדכאת התקוממות אזרחית. יו גרנט, אגב, מפציע בתפקיד קטן בתור מנהיג האופוזיציה.

לזכותה ייאמר שזאת סדרה לא צפויה, מצרך נדיר בטלוויזיה של ימינו. מצד שני, קשה להבין עד הסוף מה "המשטר" מנסה להיות. היא סאטירה פוליטית, אבל לא מספיק סאטירית, וגם מאוד נזהרת שלא להגיד משהו ספציפי. היא מתארת סיפור אהבה, אבל אינה רומנטית בכלל. היא שואפת להיות קומדיה, אך לעיתים ההומור אבסורדי מדי.

וזה לא ש"המשטר" לא משתדלת לומר משהו על הדרכים שבהן מתנהלים מנהיגי מדינות כדי להיאחז בשלטון. הסדרה בהחלט מציפה נושאים חשובים ורוצה לומר כל מיני דברים על פשיזם ועל תפיסה ימנית־לאומנית, על מדיניות חוץ ועל תעמולה, על ממשלות ועל שרים לקקנים, אבל למרות הניסיון לבעוט בכל - משהו ב"המשטר" לא מתרומם מספיק גבוה וברור. או כמו שמורים אוהבים לומר על תלמידים בינוניים: אינה ממצה את הפוטנציאל.