מסדרת פשע טובה לפרופגנדה מוגזמת: "מנאייכ" סוגרת עונה שלישית בשירות בעלי השררה

חייה של אליס היו יכולים להיות סטנדרטיים, אלמלא החליטה לרדוף אחרי ארנב לבן ממהר ולקפוץ לתוך המחילה שלו, אשר הובילה אותה לארץ הפלאות - שם חוקי הזמן, החלל וכל תפיסת המציאות שונים לחלוטין מכל מה שהכירה.

רועי עידן, היוצר של "מנאייכ", הוא אליס. בשמחה ובדילוגים הוא והסדרה שכתב רדפו אחרי ארנב - זאת אומרת, תיקי החקירה נגד נתניהו - ונשאבו לוונדרלנד שלהם.

וזה לא של"מנאייכ", שחתמה אמש עונה שלישית, לא היו אפשרויות בחירה לאורך הדרך. קצת כמו ניאו מהסרט "מטריקס", כשמורפיאוס מציע לו לבחור את גורלו: "אם תיקח את הגלולה הכחולה - הסיפור ייגמר, תתעורר במיטתך ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה - תישאר בוונדרלנד, ואני אראה לך עד כמה עמוק מגיעה מחילת הארנב". "מנאייכ" בלעה בהתלהבות את הגלולה האדומה ובנתה עבור צופיה תפיסת מציאות חדשה.

כי במחילת הארנב של "מנאייכ" בכירי הפרקליטות הם מפלצות יותר מרושעות מהעבריינים הכי כבדים ומהשוטרים המושחתים; וה"שי ניצן" של הסדרה תופר תיקים כרצונו, ומונע רק מתוך מטרה להפיל ראש ממשלה מכהן. בפרק הסיום הוא מזמן לחקירה את המקורבת של היועץ האסטרטגי של ראש הממשלה, כדי לאיים עליו כי יחשוף את הקשר ביניהם וכך כופה עליו להיות עד מדינה.

"אין קונספירציות, הכל אישי", מסבירים לנו בסדרה את המניע מאחורי קבלת ההחלטות של הדמויות המובילות ב"מנאייכ", שבעונתה האחרונה נשאבה למעמקי המחילה. עוד ועוד עלילות משנה התחברו עם הנרטיב והתקדמו בצורה שמשרתת אדם אמיתי שעומד למשפט. אומרים ש"התקשורת השמאלנית" שבויה בעיסוק מתמיד בביבי ובקונספירציות, ושהכל אישי. זה בדיוק מה ש"מנאייכ" עשתה.

מפרק לפרק צבעה הסדרה את המערכת כולה כמושחתת, תופרת תיקים, מניפולטיבית ונקמנית, כמעט בלי יוצא מהכלל. אפילו דמותו הישרה של איזי (שלום אסייג) פעלה לרוב מיצר הנקמנות האישי כלפי חברו לשעבר, ברק הראל (עמוס תמם).

מסדרת פשע טובה גלשה "מנאייכ" להיות סדרה פרופגנדית מוגזמת, שמפסלת עבורנו מציאות מתוסרטת המשרתת אינטרסנטים ובעלי שררה. ואולי לרה"מ של הסדרה אין זהות פוליטית או אפילו שם (כולם קוראים לו "רה"מ"), אבל גם דביל יבין למי התכוונו ומי מלכת הלבבות של ארץ הפלאות. "מנאייכ" הוכיחה העונה שגם בסדרת דרמה הכול אישי. היא נכנסה למחילת הארנב ונתקעה שם לנצח.