"במגרשים אין כמעט שריקות בוז או קללות": למה עדיין משווים נשים לגברים בספורט ובכלל?

מונדיאלהנשים נחתם אתמול עם אלופה חדשה, ספרד, בתוספת שיאי צפייה ומכירת כרטיסים שמאותתים על התקדמות משמעותית שחווה הענף.

המשחק של אוסטרליה בחצי הגמר השיג פיק של 11.15 מיליון צופים ושבר את כל שיאי הצפייה מאז החלו למדוד רייטינג במדינה. למעלה מ-4 מיליון אמריקנים התעוררו בחמש בבוקר כדי לחזות בנבחרת הבנות מודחת בפנדלים. משחק הפתיחה של ברזיל קיבץ 13.9 מיליון צופים, ובסין צפו 4.5 מיליון במשחק של נבחרתם.

יחד עם זאת, לבנות עכשיו תזה על שינוי ועתיד ורוד - זה מוגזם, כי המקור להצלחה הנ"ל מקורה בפרובינציאליות. כל מדינה נסחפת כשהיא רואה הצלחה בדרך. "אוהדי הצלחות", קוראים לתופעה, כשהאמוציות הלאומיות מאחדות את האזרחים מול המסכים לרגעים חד פעמיים (להזכירכם, חצי גמר מונדיאליטו או אירוויזיונים מסוימים הניבו בישראל נתוני רייטינג נדירים).

ישראל לא העפילה לטורניר, ולכן המיינסטרים בכלל לא שמע על התחרות, ששודרה בערוץ נישה ודווחה להמונים כאנקדוטה קלילה לסיום המהדורה.

לפי ההערכות של פיפ"א, סך כל הצופים במונדיאל הנשים הקודם הגיע ל-1.19 מיליארד. גמר מונדיאל הגברים בין מסי לאמבפה עשה רייטינג גלובלי של כמיליארד וחצי צופים. האם לשם הן צריכות לשאוף? ולמה בעצם החברה האנושית לא מסוגלת להסתכל על נשים מבלי ישר להשוות אותן לגברים?

כדורגל הנשים זקוק להרבה יותר מטורניר טוב כדי לדגדג את תקרת הזכוכית. "במגרשים אין כמעט שריקות בוז או קללות, זה מאוד מאפיין את כדורגל הנשים בעולם, שהוא מאוד חיובי בגישה שלו", סיפרה בשידור הפרשנית אשרת עיני. אבל להיות חיובי זה לא מספיק. כדי לסחוף צריך לעורר רגשות ועניין גם בקרב צופים לא מעורבים, וזה עדיין לא קורה.

גמר מונדיאל הנשים, ספורט ‪13:00,1