"תשעה אנשים שמעו אותי, תשעה מיליון אזרחי ישראל לא שמעו אותי", מספר הנשיא לשעבר משה קצב מדוע החליט להתראיין אחרי כל השנים האלה.
הסרט, ששודר אמש ברשת 13 על פרשת הנשיא לשעבר משה קצב, לא מוקרן בחלל ריק. הוא עולה עם סיומה של המיני-סדרה "אלף", שבה העלילה המבוססת גם, בדגש על המילה גם, על ספרה של אודליה כרמון.
מהסדרה אין לנשיא קצב דרך אחרת לצאת מאשר אנס אכזרי ומפלצת מרושעת, שבכל הזדמנות הפעיל את המנגנון הגברי סביבו כדי לרמוס ולדרוס את הנשים בפרשה. לא מעט סצנות מ"אלף" קמות לתחייה בקטעי הארכיון סביב סיקור הפרשה, השתיקה העצובה של האישה גילה במטבח, הסצנות בתוך המרצדס המקיפה את בית המשפט ביום פניית הפרסה מהסדר הטיעון. כל זה מחזק את התחושה שמה שראית בסדרה הוא הסיפור האמיתי. והוא לא.
"פרשת קצב הדרמה המשפטית", שבו קצב מדבר לראשונה אחרי כל השנים, התחיל כראיון בן שני חלקים עם סיוון כהן ונגנז ברשת 13 מכיוון שלטענתם העמומה "לא עמד בסטנדרטים". האם מדובר היה בראיון מחבק מדי? שטחי? או שאולי נגנזו ממנו שאלות חשובות, של אישה לגבר, על מה שהיה שם באמת בחדרי חדרים? העיתונאי המראיין היה חסר פה: כשקצב מתייפח אל מול המצלמות כשהוא מספר על גילה, אשתו. אין אף אחד ששואל אותו אם הוא זה שגרם לה לכל הצער מלכתחילה, וחבל. האמינות של קצב מוטלת בספק כבר מהרגע שבו הוא טוען שמלבד קשרי עבודה, לא היו לו יחסים עם המתלוננות.
כל בר דעת יודע שגם אם חלקן כתבו מכתבי המלצה ועשו ניסיונות לחזור לעבודה בלשכה, ארבע נשים לא מאשימות באונס סתם גבר תמים בסביבת העבודה. מצד שני, זה לא סוד שתיק קצב היה עמוס בעיות בראיות המשפטיות.
"ספינת פח רעועה", "יהיה זיכוי קולוסאלי" הן רק חלק מהנחות העבודה של הפרקליטות לאורך הדרך. לשאלה איך הורשע לבסוף הנשיא באונס ונידון לחמש שנים, ובעצם איך יכול להיות פער כזה גדול בדבר הקטן הזה שנקרא "האמת", אין תשובה חד-ערכית בסרט. "הדלתא הפלילית" - הפער בין כתב האישום השמן לבין הסדר הטיעון האנמי הוא שערורייה, שמתחילה להזכיר את מה שעולה מבית המשפט המחוזי בירושלים גם בימים אלו.
ברגע השיא בסרט, בנפש סוערת ופגועה, מספר הנשיא קצב את הצד שלו, ובהחלט מעלה שאלות בנוגע להחלטה שלו לא ללכת לעסקת טיעון מקילה מאוד ובעצם לקחת את הסיכון לעמוד במשפט, לשמוע עדויות קשות ולעבור שנים של סיוט תקשורתי שהיה יכול להיחסך ממנו. יותר משזהו סרט שמאלץ את קצב לספר מה היה שם, זהו סרט על הקרב המשפטי המרתק בין ההגנה לפרקליטות בהובלת עדויות של עו"ד ציון אמיר לבין הפרקליטה עו"ד אירית באומהורן. כשעו"ד אמיר מגלה "הם היו מתים לעסקת טיעון", הפרקליטה טוענת כי היתה הולכת למשפט אונס בלי בעיה.
מרתק להיכנס אל הישגי העסקה שהשיג, ולשמוע מהפרקליטה באומץ איך התקבלו החלטות מעוותות אצל פרקליטים בשירות המדינה, כשבדרך שאלות כמו "צמצום הפגיעה במוסד הנשיאות" ו"שמא נתבזה בתיק הזה" - ושוב הצופה מגלה שהצדק עצמו מעניין פחות ויוקרת הפרליטות הרבה יותר.
זהו סרט מרתק משפטית, אבל תיבת הפנדורה לא באמת נפתחת לצופים שרק סיימו לראות את "אלף". עם זאת, ממה שראינו לגבי מוטיבציות ההרשעה, קלות החתירה להסכמי טיעון ואיך מתנהלת מערכת הצדק שלנו - אפשר לומר שבאמת יצאנו מוטרדים פיזית.
פרשת קצב הדרמה המשפטית, רשת 13
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו