בכאן 11 באמת עשו הכל כדי להרים ל"יוניקורן": ערב שידורים גרנדיוזי, במות מושקעות, תאורות מהפנטות, ספירות לאחור וקליפ לפנים. ו"יוניקורן" כל כך צריך את זה, כי במקום שיר שהוא יצור נפלא מהאגדות, מדובר בלא יותר מסוס פוני. הקרן היחידה שלו היא קירל עצמה.
זה היה ערב מתוכנן בקפידה, למעשה אפשר לומר שמעולם לא הרימו לשיר אחד כל כך הרבה אנשים. מאיה ורטהיימר הקפידה לזייף התרגשות בכל שנייה, לא יודע, אולי מה שהסגיר אותה היה המשפט "אפילו אני לא מאמינה שאני לא צריכה לזייף התרגשות".
באולפן ישבו שלושת היוצרים, ודורון מדלי הודה שהוא בוכה מהתרגשות. אבל ניתן היה לראות שהוא יודע ש"יוניקורן" הוא לא "טוי". בהמשך ניתחו שדרני כאן את הסיכויים מול השירים "הדלוחים" האחרים, ככה שיש תקווה. אבל "יוניקורן" הוא לא הסיפור. כי בסוף מדובר ביום הילדה-אישה הבינלאומי שלנו.
לא יודע אם זה היה מתוכנן או לא, אבל גם יום האישה הבינלאומי וגם סחיטת הטיפה האחרונה בלימון שנקרא "השיר שלנו לאירוויזיון", נפלו כשרוב הגברים מול המסך תקועים על היוניקורן אמבפה במשחק של פ.ס.ז נגד באיירן. אבל לכאן 11 זה לא שינה: גם ככה הנשים מחפשות מה לראות, ולהט"בים כבר מזמן בקטע.
כאן 11 ארזו את הטאלנטית שמגיעה עם הדיל לאירוויזיון כסמל להצלחה נשית. כן, עוד שיר שמבקש להיות המנון להעצמת נשים. אמנם קצת קשה להניח את כל סוגיות יום האישה על כתפיים של צעירה בת 21. מצד שני, בסרט שעשו על קירל ששודר לפני חשיפת השיר, מתגלה איך היא בדיוק האישה הזו שעברה הכל: שיימינג על פרובוקטיביות בגיל 14 שהיה קובר קריירה של כל ילדה אחרת, מהפך תדמיתי והפיכה למקור השראה לנערות שלא כולן נולדו דוגמניות של רוברטו - וכמובן, רפרטואר להיטים שאין גם לזמרות שפרשו לפנסיה. ולפי הסרט, את כל זה היא עשתה עם כליה אחת.
"יוניקורן" לא קליט מספיק כדי להתקרב לקרסוליים של הכרזה כמו "אני פנתרה" שהכריזו פה נשות ישראל. אבל אם זה תלוי בנועה, מספיק להריץ את הסרט לשנייה האחרונה ולשמוע אותה מכריזה "זה הסוף של כולם שם באירופה… אני באה לריב איתם!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו