יונה אליאן: "אנחנו צריכים להתגייס כדי לא לאבד את הארץ שלנו"

במושגים ישראליים הסדרה "סברי מרנן" הפכה מזמן לתופעה. מה שהתחיל בשנת 2011 כסיטקום משפחתי, שיצרו רובי דואניאס ויניב פולישוק, הפך לסדרה עם מספר הפרקים הרב ביותר שהופקה בארץ. הסדרה גם זכתה לגרסאות מקומיות ביוון ובארה"ב, ומחר (שישי) תעלה בקשת 12 עונתה השמינית.

בעונה החדשה, שי ושני ימשיכו לארח את משפחת חסון ומשפחת רוזן מדי שבוע, ובכל פרק ישתתף כוכב אורח אחר - יובל שמלא, אנה זק, אילנית לוי, עדן הראל, גל אמיתי, אלי אילדיס, בן זיני, ליטל שוורץ, נדב אבקסיס, עומר חזן, חנה לסלאו, רבקה מיכאלי ומיכאל מושונוב.

"הדהים אותי מה ש'סברי מרנן' עשתה לי. לא ציפיתי שזה מה שיקרה עם הסדרה הזאת", משתפת יונה אליאן בחיוך, "כמות האהבה שאני מקבלת ברחוב מאנשים שצופים בה - מכל סוגי האנשים בחברה - היא מדהימה.

"אני גרה ביפו, וניגשה אלי אישה ערבייה וחיבקה אותי. היא אמרה לי שהיא מכירה אותי מהסדרה, וזה כל כך משמח אותי. אנחנו ביחד כבר 11 שנה, ובאמת הפכנו למשפחה. עברנו חתונות ולידות, ויש לנו קבוצת ווטסאפ שבה אנחנו מברכים בימי הולדת ומתגעגעים אחד לשני. באמנות יש תמיד את האקס פקטור, קשה מאוד לפענח למה משהו הופך לתופעה או מצליח מאוד. אני חושבת שב'סברי מרנן' זה היחסים בינינו, האנשים בסדרה, שעוברים דרך המסך".

הקהל מחבק, אבל מנגד אתם מתמודדים עם ביקורות קשות לאורך השנים.
"התחלתי את הקריירה שלי בסרט 'נורית', שאמנם קיבל ביקורות איומות אך הקהל חיבק מאוד. הסרט הזה שינה את חיי הפרטיים והמקצועיים, וכנראה יש דברים חזקים יותר מהמבקרים. תמיד אמרתי שאני לא כורתת ברית עם אנשי הממסד התיאטרוני, אלא עם הקהל שלי, וזה כבר 50 שנה ככה. כמות האהבה שאני מקבלת דווקא בגלל 'סברי מרנן', מעבר לאנשים שבאים לתיאטרון ורואים אותי שם, היא דבר שלא ייאמן. זה בא מאהבה וזו הברית שכרתי עם הקהל, והיא מוכיחה את עצמה".

על המצב בארץ אומרת אליאן: "אני כואבת את מה שקורה. אני נטועה בארץ הזאת עמוק ולא אלך מפה. אלחם בכל הכוח שהיא תישאר ארץ נהדרת, מדהימה וכזו שמחבקת את כל האנשים שחיים בה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהמצב הנוראי הלאומי מעיק עלי כמו במצב מצוקה פרטי. הגוף והנשמה כואבים ובוכים, כולנו צריכים להתגייס כדי לא לאבד את הארץ המדהימה שלנו".

לאחרונה אליאן הוסיפה לעצמה טייטל נוסף, יו"ר אמ"י (איגוד אמני ישראל), והמטרה המרכזית שעומדת לנגד עיניה היא "הדאגה לאמנים הוותיקים". "זה תמיד נגע לליבי. המדינה הזאת אוהבת את האמנים שלה אחרי שהם מתים, ואני רוצה שיראו אותם קודם. גם כשהקריירה כבר לא זורחת, הגוף בודד והם צריכים עזרה, תמיכה ואהבה. הכישרון של אמן לא פג אחרי גיל 50, ומקומם לא בפינת הנוסטלגיה. אני מקווה שישמעו את הקול שלי".