עשרות אלפי אנשים מסכנים ממדינות עולם שלישי כבר לא יראו את משחקי המונדיאל שיתחיל ביום ראשון בקטאר - הם קיפחו את חייהם בנפילות מפיגומים בספורט שנקרא "בניית אצטדיונים ב־50 מעלות חום".
בטיימינג המתבקש, יוצאות שתי סדרות דוקו שעוסקות בשחיתות של ארגון פיפ"א עם מדינת המדבר, שהקשר שלה לכדורגל הוא כמו של הפועל ת"א של העונה הנוכחית, ובכן, לכדורגל.
בנטפליקס כנראה לא רצו שלאוהדים יישאר זמן לטורניר עצמו, ולאחרונה עלתה סדרה בת ארבעה פרקים. "פיפ"א: חשיפה" הוא דוקו ארוך מדי, וכולל דקות מייגעות ללא הבדל בין עיקר וטפל. הפרקים הראשון והשלישי הם המעניינים, והם מספיקים כדי להבין איך נבחרו המדינות שמארחות את המונדיאל (באמצעות שוחד ומעצר הוועד המנהל של הארגון). כדורגל בארה"ב הוא ספורט ילדוֹת שנמצא בחשיבותו אחרי הוקי, אבל עד שה־IBF לא שם את ידיו על הארגון שמנהל את הכדורגל העולמי - אף אחד בעולם לא הצליח לחשוף את זה.
הדוקו השני, "האנשים שמכרו את גביע העולם" בערוץ דיסקברי, קצבי ועושה הקבלה בין פיפ"א לבין ארגון פשע מאפיוזי.
זה אמנם מסמך שהוא סרט תדמית מוזמן לארגון החושף, אבל מרתק לראות איך הורדו מלוחות השעם של ה־IBF, התמונות של המאפייה בראשות ג'ון גוטי, והוחלפו בתמונותיהם של ספ בלאטר, מישל פלטיני ושאר חיילי הארגון. מיפוי האינטרסים והשוחד מאחורי כל הכרזה על מדינה מארחת, בדגש על רוסיה 2018 וקטאר 2022 הם לא פחות ממדהימים, גם סבך האינטרסים והעברות הכספים של זכויות השידור והספונסרים הראשיים.
ועדיין, הסיפור על השלכות השחיתות של ראשי פיפ"א בחיי אדם לא באמת מסופר בשניהם, כסף זה כסף, אבל במקרה של פיפ"א וקטאר הוא הוביל לטרגדיה אנושית שנקברו שוב בחלק הכתוביות של הדוקו. חבל, כי זה הסיפור האמיתי.