על רקע הניסיון לסגירת המעגל בטקס במינכן בשבוע האחרון, הופקו ועוד יגיעו אלינו כמה סדרות סביב טבח הספורטאים הישראלים. ב-HOT ישודרו הדוקו "מינכן 72" והדרמה "המטרה מינכן". ב-yes מחכה לכם כבר הדוקו הראשון "מינכן :72 דם באולימפיאדה", והתוצאה - לא מהווה איזה הישג אולימפי.
"הסרט הוא מותחן פוליטי מצמרר", נכתב בהודעה לתקשורת. ובכן, הוא לא בדיוק כזה - ואם יורשה לי, מגיע לסיפור עוצמתי שכזה סגירת מעגל פחות מבולגנת וקשה למעקב. מדובר בהפקה צרפתית מושקעת, באריזה אובר דרמטית, שכנראה בהשפעתה חשבה שהיא באמת יכולה למתוח את הצופה הישראלי.
מעניין מה אמור לעשות את המסמך מצמרר, ראיונות למול המצלמה? דווקא מהם זועק הפספוס לשמיים לנוכח ההודאות בשלומיאליות שבה התנהל ניסיון מבצע החילוץ. מה במסמך כולו יכול להיקרא "מותחן"? הוא נטול שחזורים דרמטיים שהיו יכולים להכניס את הצופה לרגעי החטיפה - אותם מחליפים איורי סטוריבורד דלים. עם כל הכבוד, קומיקס איטי ודהוי הוא לא הדרך להציג את אחד מהרגעים המכוננים של הטרור בכל הזמנים.
מה שכן מספק את הסחורה אלה הן כמויות החומרים האותנטיים שצולמו (סביב אירוע הטרור העולמי הראשון ששודר בלייב). הם מספרים את הקלות הבלתי נסבלת של הטיפול באירוע שבו נרצחו 11 אנשי המשלחת הישראלית על אדמת גרמניה. לראות, במקום יחידות מובחרות מאומנות היטב, את אסופת אנשי משמר הגבול עם טרנינגים וסיגריות, מתנהלים באדישות סביב סכנת המוות - מייצר את רמת הריגוש שאין לאורך כל היצירה.
הדוקו החדש נכתב על ידי הסופרים והעיתונאים מארק דוגין ויוסי מלמן, ואולי חוסר הניסיון בכתיבה למסך מסתכם בתוצאה טלוויזיונית קצת מקושקשת. הוא מרגיש מוזר בהחלטה לחלק את הסרט לשלושה חלקים, סביב טריו הדמויות המרכזיות (לפי הסופרים כנראה), אובר דרמטית שלא מייצרת את העניין המתבקש. את החלק הראשון מוביל אבו דאוד, איש ארגון "ספטמבר השחור" והמוח המעוות מאחורי האירוע, את השני מנפרד שרייבר, קצין המשטרה הגרמני הכושל שהוביל את המשא ומתן, ואת השלישי צבי זמיר, ראש המוסד שחזר מזירת הטבח עם תוכניות הנקם הישראליות. הקריינות בצרפתית של שלוש הדמויות, בשילוב עדויות ממקור ראשון בגרמנית, באנגלית ובעברית, משאירה את הצופה, הישראלי לפחות, עם קקופוניית שפות כמו באירוויזיון.
אהוד ברק הוא נקודת אור יחידה בשני חלקיו הראשונים של הסרט, לאחר שחשף כי נמנע ממנו ומחבריו לעמוד בראש החוליה שתשתלט על האירוע. הוא קורע את המסיכה מעל הפרטאץ' הבלתי מנוהל של העם שלימד אותנו כמה חשובים דייקנות ופרפקציוניזם.
צריך להגיד שאם המטרה שלכם היא לדעת אחת ולתמיד מה באמת היה שם, כדוקו אינפורמטיבי לא יוצאים ממנו בתחושה של פספוס. "דם באולימפיאדה" דווקא מפתיע לאורך כל הדרך בגילויים הקטנים שהוא חושף: האולימפיאדה הזו אמורה היתה לטשטש את זיכרון האולימפיאדה הקודמת שאירח היטלר ב-1936. מכאן המוטיבציה להמשיך את המשחקים האולימפיים, כולל תחרויות הישראלים. הוא נוגע בחובבנות של היחידה הלא מובחרת שהיתה אמורה להציל 11 בני אדם מטרוריסטים. הסוגיה המעניינת ביותר היא הטיוח התקשורתי המקומם מייד עם תום האירוע. דקות לאחר הטבח הנורא הגרמנים עדיין לא סיפרו לעולם כי המבצע נכשל, אלא להפך, וברדיו הישראלי שודרו שירי "הבה נגילה" לאות שמחה על הצלחת המבצע.
לסיכום, רצח הספורטאים במינכן הוא רגע ישראלי גרמני מכונן, דוקו סביבו מחייב שחזור דרמטי ולא רגעי קומיקס מאכזבים. לא בטוח שהיה צריך לתת להפקה צרפתית לטפל בו. בטח שלא לעלות לשידור ראשון.