מה חטאנו שכל הביטחוניסטים מתדרכים באולפנים מבוקר ועד ליל? | ביקורת טלוויזיה

כשהתותחים רועמים - הביטחוניסטים אף פעם לא שותקים. עת נשמעת הירייה הראשונה, מייד נוטשים הם את עבודות היום־יום החשאיות שלהם, מצחצחים נעליים, מצדיעים למראה, ומסתערים על הגל הפתוח של ערוצי הטלוויזיה.

זהו סבב לחימה ראשון ללא רוני דניאל, ואל נעליו כפרשן צבאי נכנסה כמות חסרת תקדים של גנרלים בדימוס. לא היתה שעת שידור ללא גנרל אחד לפחות שפרש בפנינו את חוות דעתו המקצועית על התפתחויות מבצע "עלות השחר". גיורא איילנד, ישראל זיו, אמיר אביבי, צ'ייני, דני רוטשילד, אילן לוטן, אייל איזנברג, איתן דנגוט, יעקב נגל ויתר החבורה. וכמובן, גם המצביא הוותיק איתן בן אליהו, שבימי סבב לחימה מתפקד כמו גבי ברבש בגלי קורונה. לפיכך, השידורים הרגישו כמו כנס מחזורים של מילואימניקים מזדקנים; איזה מזל ששלפו ממחסני החירום את אורנה ברביבאי וציפי לבני כדי לאזן רמות טסטוסטרון באולפנים.

הדי הפיצוצים הציתו אצל הגנרלים הללו את רוח הקרב התוססת, והם נראו נלהבים כשהתבקשו להנגיש את המערכה עבור הציבור המפוחד בבתים. אבל למה בעצם איך שמתחילה מתיחות בדרום, עלינו להתלכד סביב אותם הביטחוניסטים כמו חיילים המתגודדים סביב מפקדיהם בשדה הקרב?

מה עשינו שאותם אלופים ותתי־אלופים במיל', יוצאי שב"כ ופליטי מוסד, יתדרכו אותנו מהבוקר ועד כיבוי אורות על טקטיקה ושיטות לחימה, מבלי באמת לחדש לנו משהו? "מבצעים כאלה קל להתחיל, אך קשה יותר לסיים", הסבירו כולם, וגם תיארו את השפעות טהרן על המעורבים, הכניסו ללקסיקון שימוש בקיצור גא"פ, ניתחו את הצעדים הבאים של ארגוני הטרור, הכירו את הבכירים המחוסלים, סתרו את עצמם, חילקו עצות בהתאם לפוזיציה, ורוב הזמן אמרו את המובן מאליו.

הביטחוניסטים דיברו בלי סוף, גם כשלא היה מה לומר. "אני לא יודע מתי התקבלה ההחלטה לחסל את תייסיר ג'עברי", הבהיר דני יתום בחדשות 13, ומייד ניתח כי אם זה ככה אז זוהי תחבולה ויוזמה גאונית, ואם אחרת אז מדובר בהיגררות וניצול הזדמנויות. היו גם כאלה, כגון אבי דיכטר ורם בן ברק, שניסו לשתול מסרים פוליטיים בפרשנויותיהם, ואחרים כמו טל רוסו שדאגו להרים לעצמם ("הכל תפקד מצוין, גם המערכות שנותרו מתקופתי. כיפת ברזל, למשל, אני הכנסתי אותה", הוא הזכיר).

עם זאת, צריך לזכור כי בהיותם באולפנים מסביב לשעון הם בעצם מעצבים את השיח הציבורי, ומכוונים את השקפת דעת הקהל על כוחותינו בעזרת אחדות, שאפתנות, כוחניות ופנטזיות. על פי פרשנותם הזחוחה מהישגי הצבא, הבנו כי הפעם ניצחנו בנוק־אאוט. הרי הם רוממו את יכולות צה"ל, את התמרונים, את ההצלחה המודיעינית, את היכולת הכירורגית של חיל האוויר, את יכולות חיבור האש המדויקות, וכמובן גם העריכו שהפעם האויב שמולנו מורתע ובגדול.

ומה יהיה הלאה? "לו אני שר הביטחון, אני לא מסכים להפסקת אש, אלא ממשיך עד שהצד השני אומר 'מודה אני'", הכריז בערוץ 14 עוזי דיין, אחד שסירב לעכל את בוא השקט שאחרי המלחמה. כי עם הפסקת האש יחזרו לשגרה התושבים באזורי העימות, ואותם גנרלים ישובו להקפאה. כמו שניסח תא"ל (מיל') אמיר אביבי בחדשות 12, "השאלה היא מה צריך לעשות כדי שלא ניפגש עוד שנה שוב פעם באולפן". כי בסוף, אחרי שמזדכים על ציוד, עולה התהייה: לאן עפים הביטחוניסטים כשהאגם קופא והתותחים שותקים?