דווקא ירון לונדון, שטינף על מגזרים שלמים, נקרא לפייס בין יהודים

ערוץ הכנסת החליט לסיים את כל מלחמות היהודים בתחום הפילוג והקרע - ולמלחמה גויס לא אחר מירון לונדון. אבל עוד לפני שהספקנו להגיד "ואז האירוניה התאבדה בקפיצה ממצדה", התיישבנו לראות. או יותר נכון, לשמוע.

מבחינה טלוויזיונית מדובר בלא יותר מפודקאסט, אבל דווקא בשל הדלות שלו נוצרת הקשבה למסר שבמלחמות היהודים היתה כל כך חסרה. הבחירה לשחרר יצירה שכזו לאוויר, בלילה שבו מתאבל כל עם ישראל על שנאת חינם - מובנת, הבחירה בלונדון מעלה תמיהה: מעבר לידע ההיסטורי הנרחב וליכולתו להתפלמס - ההתבטאויות הלוחמניות שלו נגד חלקים בעם מוכרות: למתיישבי חברון הוא קרא לשבור את העצמות, לאחר אסון מירון ברחה לו האמת "אני לא אבל ביום הזה... אנחנו והחרדים לא בני עם אחד". לונדון הוסיף וכתב "אלפי צלליות זהות המתנועעות בקצב אחיד על מסך הטלוויזיה. מה אכפת לי אם כמה עשרות מהם ייפלו כמו דמויות קרטון זהות במטווח?".

נשאלת השאלה: האם מדובר בפרובוקציה ליצירת שיח שיגיע אל מעבר לרייטינג הערוץ, או במסע תיקון עצמי של האיש עצמו?

לא בטוח שלונדון יכול לחקור שלא מהפוזיציה את המחלוקות הפוליטיות הגדולות מימי התנ"ך ועד ימינו, כמו הסיבות לפיצול ממלכת ישראל ויהודה, המחלוקות בית הלל לבית שמאי, ומה היתה המחלוקת בין החשמונאים למתייוונים.

כמה חברי כנסת חרדים ניסו למנוע את עליית התוכנית בטענות הזויות כי הדבר עלול להוביל לקרע בעם, "במיוחד על רקע הבחירות". לפחות על פי הפרק הראשון, מי שמנסה למנוע את צאתה לאוויר העולם, עושה טעות מרה: בפרק שעסק במלחמה הפופולרית "ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה" לונדון הגיע רגוע במטרה ללמוד ולהכיר באמת יהודים שלא כמוהו.

הבחירה המתבקשת היתה להזמין את ד"ר אבישי בן חיים, אך הבחירה שהתבררה כחכמה היתה ד"ר אבי פיקאר, היסטוריון שגדל בירוחם. לונדון ישב קשוב ומסוקרן מתובנותיו של הדוקטור באולפן, שנתן פייט אינטליגנטי לכל שאלה וטענה גזענית של לונדון אל הציבור המזרחי. נרשמה התקדמות בתהליך השלום.