ענת גורן היקרה, יש לך זהב ביד, תוכנית קטנה בשם "הטעויות המוצלחות שלי" עם קונספט באמת מגניב - אפשר שלא תיתני לו להתפספס? תראי, את חייבת לזכור שאנחנו, הצופים, מתיישבים מול הטלוויזיה כדי לשמוע על הג'וס: הכישלונות של הידוענים, רגעי השפל של הפוליטיקאים, או במילים אחרות, לחזות בכוכב נופל.
"כשיוסי ביילין טועה הוא כמעט משנה את פני ההיסטוריה" פתחת אמש ושלחת אותי להכניס שקית פופקורן טובה למיקרו. נשבע שאמרתי לעצמי: רגע, רגע, האם האדריכל הראשי של הסכמי אוסלו עומד לדבר על טעויות שלו? על טעות קטנה שהובילה אולי לכמעט 2,000 נרצחים? היש סיכוי שהפורמט הייחודי שמזמין פוליטיקאים וידוענים כדי להודות בכישלונות קריירה, יוציא מהאיש המרתק הזה אחד כזה?
עוד לפני שנהיינו מדינת "ביבי, לא ביבי" היה פה שמאל משפיע ואידיאולוגי, שלקח את המדינה לכיוון האידיאולוגי שלו - ואם פרס ורבין היו הנהגים, ביילין היה הקריינית מהווייז.
אחרי שריככת אותו לא רע בפינת ה"ביילין לא הנדימן ולא מצליח להרכיב מגהץ", ואז צחקת איתו בניסיונות להכניס קפסולות נספרסו, הייתי בטוח שעל הספה בהמשך נזכה לאיזו כותרת או שתיים. אי אפשר לקחת ממך את יכולות המראיין מרואיין שלך, אבל גם במקרה של ביילין הגעת לעשות יותר צחוקים וכיף מאשר לצאת עם מסמך מרתק. יכולת לאתגר אותו באיזו שאלה קשה, אולי באיזו הערת ביניים שתגרום לו לזוז באי נוחות, אני כבר לא מדבר על אזכור ל"קורבנות השלום" שבאמת שילמו את מחיר הכישלון.
אפילו ברגע באמת נדיר, שבו ביילין סיפר איך לפני הבחירות דרש מפרס ללכת על שאלת הסדר הקבע ופרס סירב כדי "קודם לקבל את המנדט מהעם", פספסת את שאלת מיליון הדולר: "אז פרס רצה להונות ולהעלים את המטרה השנויה במחלוקת מהציבור?" טעות לא מוצלחת במיוחד.
