"הצלקת נשארת, אבל זה לא הפצע הפתוח שדימם"

הרבה לפני טרגדיית 7 באוקטובר הפכו האמנים שלמה ואסנת וישינסקי לחלק עצוב ממשפחת השכול, עם נפילת בנם ליאור ז"ל, שנהרג לצד ארבעת חבריו בפעילות מבצעית בציר פילדלפי בשנת 2004.

התיאטרון הקאמרי הקים לזכרו של ליאור את "קרן ליאור" כבר לפני 21 שנים, וב־18 בנובמבר יתקיים אירוע ההתרמה השנתי שלה, "שרים לליאור". הקרן, הפועלת כבר יותר משני עשורים וזכתה באות הנשיא למתנדב, מחברת בין חיילי צה"ל לעולמות התרבות והאמנות, מעניקה מאות מלגות לחיילים משוחררים, יוזמת פעילויות תרבות בבסיסי צה"ל ותומכת בפרויקטים חשובים למען חיילים ולוחמים.

אירוע "שרים לליאור" יתקיים זו השנה ה־18 (לאורך השנים בוטל האירוע פעמיים; בגלל הקורונה ובגלל מלחמת חרבות ברזל). ינחו אותו לוסי איוב ועמוס תמם ויתארחו בו תזמורת המהפכה, במופע "מהפכה בצוותא", השחקן אילן פלד, הזמר דניאל וייס, ילדי מקהלת "בת קול הצעירה" ולהקת פיקוד המרכז.

בראיון משותף מספרים אסנת ושלמה וישינסקי על הפעילות בשנים האחרונות מול חיילים, שנטענה במשמעות חדשה - ועל הגעגוע הבלתי פוסק לבנם ליאור.

"במלחמה היינו קצין החינוך של צה"ל, היינו הכתובת כמעט לכל הדברים התרבותיים שקרו בצבא. המשכנו להביא סופרים וסופרות ליחידות בשטח, נסענו איתם למקומות שהצבא אפשר לנו, לשטחי כינוס, ועשינו סדנת כתיבה של אנשים בטראומה במימון הקרן, שמנהלת מירי מרקוביץ', ששלחה אותנו לכל מיני מקומות. הקאמרי נתן את הבית שלו, וחדר הישיבות שלו הפך לאולם שבו ערכו פעילויות של סדנאות כתיבה כדי לעזור לאנשים להתמודד עם טראומה דרך כתיבה, סדנאות שערכנו גם בשטח", אומר שלמה.

"מה שהצטרף בשנים האלה", מדגישה אסנת, "זה באמת הסדנאות האלה, של פירוק המתח והסטרס והיכולת של חיילים לדבר על הטראומה הגדולה ולהביא אותה לידי ביטוי בשירה, בדיבור, בכתיבה וביצירה, שזה בעצם המהות של הקרן, תרבות ואמנות".

שלמה: "אנחנו עושים גם שיתופי פעולה עם קונסרבטוריונים בכל הארץ, שבהם אנחנו מעניקים מלגות לחיילים שעוברים שם טיפול בטראומה דרך המוזיקה בשלוש השנים האחרונות".

עד כמה אתם מתנחמים ושואבים כוח מהאמנות שלכם?

שלמה: "אני לא שואב מזה כוח, זה לא תרפיה בשבילי. אני עוסק בזה כל השנה, משחק בתיאטרון. אני ואסנת עושים למען האחרים, לא למעננו".

אסנת: "אני בתקופה הראשונה מאז 7 באוקטובר הייתי קפואה, לא יכולתי לצערי לעשות מה שהרבה אמנים עשו באופן מופלא, שימחו והופיעו. חיפשתי מה אני יכולה לעשות. רופאה אני לא אהיה, גם לא פסיכולוגית, אבל חשבתי שאולי מורה, ובשנה הראשונה התנדבתי בבית ספר ברמת גן. הייתי מורה במשך שנה, הוצאתי תעודת הוראה".

"היא לא נורמלית", צוחק שלמה, "היא כוח לא רגיל, וכשהיא רוצה משהו אף אחד לא עומד בפניה".

אסנת: "בשנה האחרונה הופעתי עם ננסי ברנדס, הבאנו הרבה שמחה לעם ישראל, ועכשיו אני עובדת על דברים אחרים. אני מודה שבכל פעם שאני על הבמה זה ריפוי. הבמה היא ריפוי בשבילי, המקום הכי טבעי בשבילי, לפעמים אפילו יותר מהחיים עצמם".

הצלקת נשארת

שלמה: "יש לנו גם פעילות שלא שייכת לקרן ליאור, כהורים שכולים של חיל הנדסה, כי ליאור שירת ביהל"ם, ולפני 7 באוקטובר נסענו אסנת ואני לכיסופים לנטוע תשעה עצים על שם חללי החטיבה הדרומית של אוגדת עזה. המח"ט היה חממי והלכנו איתו לארוחת ערב. כשקרה מה שקרה, למחרת 7 באוקטובר ירדתי לעוטף, נסעתי לראות את המקום, והוא היה הרוס לגמרי, המחבלים שרפו אותו. לפני חודשיים נסענו שוב כי החליטו לנטוע מחדש. חידשו את המקום, ועכשיו יש שם 200 עצים".

הקלישאה שהזמן עושה את שלו - עד כמה היא נכונה עבורכם?

אסנת: "אני מאמינה שהזמן עושה את שלו. הצלקת נשארת אבל זה לא הפצע הפתוח שדימם, למרות שיש את הרגעים האלה שזה כואב יותר".

שלמה: "אני שרוט עד היום וזה בסדר. אני עובד, משחק, ובכל בוקר מתעורר עם תמונה של ליאור. אני חולם עליו ורואה אותו. הוא השאיר לי צוואה להיות איש יותר טוב, ואני משתדל".