ננסי ברנדס: "אחרי שעתיים של טיסה פתאום אני אפס, כלום"

50 שנים חלפו מאז עזב ננסי ברנדס את רומניה. אז הוא היה סולן להקת הרוק אדום שחור, והוא החליט להשאיר את התהילה מאחור ולהתחיל בארץ הקודש כעולה חדש.

היום ברנדס, שחתום על עשרות שירים שעיבד ושהפיק מוזיקלית לאמנים אחרים, ובהם "הורה", "הפרח בגני", "חי" ו"לפעמים" של רון שובל, ושעבד כמפיק מוזיקלי עם אמנים רבים, ובהם אבי טולדנו, שימי תבורי, יהורם גאון, דורון מזר, חיים משה, ג'קי מקייטן, בועז שרעבי ועוד, מתעסק בעיקר בקומדיה ובהומור. אבל המוזיקה, כמובן, מעולם לא עזבה אותו.

לציון 50 שנות יצירה בישראל הוא יעלה מופע ב־16 בנובמבר בהיכל התרבות ראשון לציון עם התזמורת הסימפונית באר שבע. ברנדס ינצח על התזמורת, ינגן בפסנתר ובין לבין גם ישלב קטעי סטנד־אפ אינטראקטיביים עם הקהל. אם תרצו, השילוב האולטימטיבי של צחוק ומוזיקה.

הכל לבד

בראיון ל"ישראל היום" הוא נזכר בתחילת הדרך, מספר על המעבר מרומניה לישראל וגם מסביר למה אחרי שפעמיים היה באירוויזיון אין סיכוי שתפגשו אותו שם שוב.

"הגעתי לארץ בסוף 1975, פחות או יותר לפני 50 שנה, שבועיים אחרי שפירקתי שם את להקת הרוק שלי. ניגנו בסגנון לד זפלין באמפי מול 20 אלף איש, כשהודענו שאנחנו מפרקים בגלל שאני עוזב לישראל. אחרי שעתיים של טיסה פתאום אני אפס, כלום, לא מכיר אף אחד, לא מכיר את השפה. אבל שבוע אחרי שהגעתי בן דוד חיבר אותי למועדון אפל ביפו, ושם ניגנתי בפסנתר בחושך, עם הפנים לקיר. חייכתי לעצמי ואמרתי: אל תתייאש, אתה עוד תצליח במדינה הזאת".

בתחילת הדרך עסקת בעיקר במוזיקה.

"נכון. עד היום אני רץ עם הופעה עם שירים שהפקתי ועיבדתי. אני מביא אליה את הקליפים המקוריים, כמו 'הפרח בגני', 'בדד', 'לא תנצחו אותי', 'אני חוזר הביתה', 'אל תשליכני', והקהל שר וזה קתרזיס, ואני מצטמרר כשהקהל שר את היצירות שלי. בין לבין אני קורע אותם מצחוק בסיפורים על תחנות חיי, בהומור עצמי ובאירוניה.

"כל מה שעשיתי בחיים עשיתי בעצמי, לטוב ולרע, ואין אף אדם בישראל שיכול לעשות הופעה עם היצירות שלו בשילוב סטנד־אפ. נוסף על כך, במופע החגיגי גם אנצח על תזמורת של 50 נגנים. שאלתי את צ'אט GPT אם קרה בהיסטוריה שמנצח תזמורת סימפונית, בין קטע לקטע, מסתובב לקהל ועושה קטעי סטנד־אפ, והוא אמר לי שאני הראשון בעולם".

היתה לך להקה ברומניה, לא חשבת ליצור מוזיקה גם בישראל?

"כשהגעתי ארצה אמרתי: זהו, נגמר הסיפור של הרוקר. בלהקה הייתי הזמר, האורגניסט והלידר, כותב השירים, אבל לא רציתי לעשות מוזיקה לעצמי. איפה שאני מרגיש שאני בינוני אני לא שם. כזמר וכמלחין אני בינוני, אבל בהפקה מוזיקלית אני טוב".

ומתי נכנס ההומור לתמונה?

"אני מצחיק את הילדים מגיל 5, ההומור היה גם בבית הספר, בכל מקום. הייתי בן יחיד מאוד אומלל, ההורים שלחו אותי לפנימיות מגיל 5, ואמרתי שאם אני רוצה לחיות טוב אני חייב להצחיק אותם. אהבתי לקבל אהבה מהסביבה, כי מההורים לא קיבלתי, וראיתי שברגע שאני מצחיק הסביבה אוהבת אותי.

"כשהייתי מנצח תזמורת חיל האוויר עשר שנים, הייתי עושה סטנד־אפ כמנצח. ב־91', כשהמציאו את המחשב, הפנטיום, ופתאום ילדים בני 16 הפכו למתחרים שלי, אמרתי: אין יותר עיבודים, מרגע זה אתה מתעסק בסטנד־אפ. אז עזבתי את העיבודים, אבל המוזיקה תמיד איתי בהופעות".

"אני פגשתי קהל בתקופה המאתגרת הזאת, וראיתי שהם מחפשים בעיקר אסקפיזם. הופעתי המון בהתנדבות למפונים, זה היה אתגר גדול"

איך ממשיכים להצחיק בשנים כל כך עצובות?

"אני בטוח שלכל סטנדאפיסט יש את החוויה שלו. אני פגשתי קהל בתקופה המאתגרת הזאת, וראיתי שהם מחפשים אסקפיזם, באים דווקא כשכל כך עצוב בחוץ. הופעתי המון בהתנדבות למפונים, זה היה אתגר".

הגעתי לשיא באירוויזיון

גיל 75 מביא איתו מחשבות לעשות עוד דברים?

"אני תמיד מחפש רעיונות. אני צריך לנצל את היתרון היחסי שלי, אדם עם תואר בניצוח סימפוני שמתעסק בסטנד־אפ".

כמי שהיה בתחרות האירוויזיון בתקופות אחרות, יש סיכוי שנראה אותך שם בעתיד?

"האירוויזיון בשבילי היה אתגר, לעלות מול 74 נגנים ולנצח עליהם, אבל ברגע שזה נהיה תחרות של קליפים וגימיקים זה משעמם אותי מוות. אם אני לא עולה על דוכן המנצחים ולא מנצח, אין טעם".