מיקי קם מבהירה: "לא הייתי קיפי, הייתי מיקי!"

את חגיגות 60 השנים לטלוויזיה החינוכית, שעל תכניה גדלו דורות שלמים, יציינו בפסטיבל חיפה הבינלאומי ה־46 לילדים ולכל המשפחה, שיתקיים החל ממחר ועד יום חמישי ברובע התיאטרון בחיפה.

לראשונה זה שנים, יתאחדו על במה אחת כמה מהכוכבים האהובים ביותר של החינוכית: חני נחמיאס, מיקי קם, נירה רבינוביץ', ציפי מור, שרי צוריאל, טל מוסרי ועידו מוסרי, יחד עם שחקני החיפאית, למסע נוסטלגי שיחזיר לחיים את הדמויות, השירים והרגעים שעיצבו את הילדות של רבים מאיתנו.

לצד המופע המרכזי, הפסטיבל יכלול חמש הפקות מקור חדשות שיתמודדו בתחרות, הצגות אורחות, אירועי חוצות, מופעים מוזיקליים, מתחמי פעילות, דוכני מזון ופינות ישיבה. במרכז המופע יעמוד תום, ילד שנשאר בבית עם אביו ויוצא למסע חי בין תחנות הזיכרון והדמיון, שם הוא פוגש דמויות איקוניות מהחינוכית.

זיכרונות מפעם

אחת מהדמויות הללו היא מיקי קם, שבילתה לאורך הקריירה שעות רבות מול המצלמות והמיקרופונים של החינוכית, מ"זהו זה!" ו"רחוב סומסום", דרך "עמיקו וחבריו", "קיד וידאו" ו"אוטובוס הקסמים" ועד "הזרבובים".

"החינוכית היתה עבורי הבית הראשון שלנו בטלוויזיה", מספרת קם בראיון ל"ישראל היום". "זה קודם כל 'רחוב סומסום', דורות שלמים שגדלו עליה, ואני בין הראשונים שהשתתפו בה. שיחקתי את מיקי, אחת מדיירות הרחוב, לצד נתן דטנר, יונה עטרי ואבנר כץ - לא משנה שכולם חושבים שאני קיפי עד היום", היא צוחקת. "אולי על המצבה שלי אני אכתוב 'לא הייתי קיפי, הייתי מיקי'.

"אני זוכרת שעבדנו נורא קשה, צילמנו כמה עונות, וזה היה מדהים. בהתחלה עבדנו תחת 'רחוב סומסום' האמריקנית, אבל עם הזמן ראו שאנחנו טובים, וקיבלנו זכויות ואישור להפיק גם קטעים שלא נאמנים למקור האמריקני, ואני עשיתי קולות לכל מיני דברים. זה היה כיף אדיר.

"הכי מדהים זה ששם הכרתי את הבמאי שלי, מוטי אבירם, שלימים ביים את ארבעת ערבי היחיד שלי. חוץ מזה, הייתי טיפטיפון ב'קטקטים', סדרה ששרתי את שיר הנושא שלה, שאותו אשיר גם בחיפה, ועשיתי עוד דיבובים להמון סדרות".

היה משהו חלוצי ותמים בתוכניות של החינוכית, אבל גם החיים היו אחרים. כיום הילדים גדלים עם טלוויזיה רב־ערוצית בכף היד, בנייד. איזה סיכוי יש לתוכניות כאלה לשרוד?

"אני חושבת שזו האחריות של ההורים, ופה נכנס החינוך האישי. זה באמת מאוד קשה עם המסכים כיום, עם הטכנולוגיה. את רואה ילדים בני שנה עם אייפון שיודעים לחפש את מה שמעניין אותם. הנכדה שלי בת 7, אמרתי לה 'ניסע לחו"ל ונלך לספורה', והיא תיקנה אותי ואמרה 'ספורה' במבטא, כאילו היא מלמדת אותי איך אומרים את זה", היא צוחקת.

"באמת הטלוויזיה אז היתה בחיתולים, היא היתה החבר הקרוב שלנו, חזרנו הביתה ורצנו לראות 'רחוב סומסום', 'שלוש ארבע חמש וחצי', תוכניות עם עושר חינוכי אדיר. היום אני שומעת אנשים בני 50 או 60 שהילדים שלהם גדלו על ברכי הדבר הזה, והם מצירים היום מאוד על כך שהנכדים שלהם כבר לא שותפים לעוצמה ולכוח הזה, לחברות הזאת. אין מה לעשות - כל העולם נמצא במקום הזה".

עשייה ללא הפסקה

מאז ימי החינוכית העליזים, קם הפכה לאחת השחקניות העסוקות והמוערכות בעולמות הבמה והמסך, ומדלגת בין תיאטרון למחזות זמר, בין קולנוע לטלוויזיה, וגם לעולמות הסטנד־אפ וההומור. בתיאטרון הקאמרי היא משחקת ב"השותפה" לצד אודיה קורן, מופיעה ברחבי הארץ עם מופע היחיד שלה "מיקי כאן", ובקרוב תצטרף לצילומי העונה השנייה והשלישית של "בקרוב אצלי", בכיכובה של עדי חבשוש.

"אני מצטרפת לתפקיד של אמא של מיכאל אלוני. במקצוע שלי אני השרה לענייני זכויות ומעמד האישה, אישה משכילה ומורמת מעם, עם סיי על כל דבר, שמאוד מעוניינת שהבן שלה יהיה מחובר למישהי שתואמת את איפה שהוא נמצא. היא לא מוכנה לקבל כל אחת ומתערבת כל הזמן".

משהו שאת, כאמא לשני בנים (אלון המוזיקאי ונדב השחקן), מכירה?

"ממש־ממש־ממש לא", היא ממהרת להבהיר בחיוך. "בכלל, אני כמעט תמיד רחוקה מהתפקידים שאני עושה, וזה נורא משמח אותי - אולי למעט דונה ב'מאמא מיה'. סיימתי עכשיו לצלם סדרה מטורפת שנקראת 'עוד סיבוב אחד', של דינה סנדרסון ויובל שפרמן, חודש וחצי, ואז יהודה (עדר, בעלה; מ"כ) ואני נסענו לשבוע לקורפו, כי הרגשתי כמו אחרי טירונות".

אם כבר הזכרת את יהודה - מגיע לו מזל טוב על הזכייה בעיטור הנשיא לשנת 2026.

"יהודה נמצא עכשיו בישורת של הפרסים, מקבל ללא סוף", היא צוחקת. "הוא באמת עשה פה דבר גדול בארץ שראוי להכרה גדולה, אפילו בינלאומית. אני מאוד מקווה שהוא יקבל את פרס ישראל על פועלו ב'רימון'".