בטלו את חגיגות יום העצמאות - אין להן מקום במלחמה

"ולתפארת מדינת ישראל". המשפט הזה, שמשוקע עמוק בישראליות שלנו ומסמן את המעבר בין העצב לשמחה, בין השכול לתקומה, ובין טקסי הזיכרון לחגיגות העצמאות, מצליח לצמרר אותי בכל שנה מחדש.

כן, אני סאקרית שלטקס הדלקת המשואות, צופה אדוקה במפגן האנושי של הישראלי היפה, של הישראלית מעוררת ההשראה, של הישראלים והישראליות שכולנו מצדיעים להם בערב אחד, במעבר משוגע בין קשת של רגשות שרק מי שחי פה מצליח להבין ולהכיל אותה.

הר הרצל, הדלקת המשואות, מצעדי הדגלנים, מטחי הזיקוקים, מופעים של אמנים ואמניות ששרים, רוקדים ומשמחים - ושיהיה כמה שיותר צבעוני ומרהיב וגדול וכזה שלוכד דרך האמנות את כל מה שטוב פה. ויש פה הרבה דברים טובים - רק שלפעמים אנחנו שוכחים אותם או נותנים למי שבוחר לפלג בינינו להשכיח אותם מאיתנו ולהנדס לנו נרטיב תודעתי חדש.

אבלכבר חצי שנה שלא טוב פה. אפילו רע מאוד. 133 חטופות וחטופים נמצאים בשבי חמאס, סופגים פגיעות פיזיות, נפשיות ומיניות וחווים את התופת. מאות משפחות שחייהן קפאו לפני חצי שנה, חיים שהפכו מאז לגיהינום וסובבים אך ורק סביב הזעקות להשיב את היקירים שלהן הביתה. ואם זה לא מספיק, לצד הזוועה הזאת, עשרות אלפי אנשים שנעקרו מבתיהם, לא יודעים מתי ישובו לאזורים שנהרסו, נפגעו, והושמדו ולא יודעים מתי יוכלו לומר שוב בביטחון מלא "הגענו הביתה".

אז איך אפשר במציאות הבלתי נסבלת הזאת לדבר על טקס הדלקת המשואות? לבחור מנחים? לגבש תוכנית אמנותית? מדובר בנירמול האירוע שמזניק שרשרת של חגיגות בכל הארץ, במות בידור, ירידים, קצף שמושפרץ וניסיון לחגוג את החיים. החיים אולי חייבים להימשך, אבל הם רחוקים מלהיות חגיגה. כל עוד לא שבו כל החטופים לביתם, אין שום סיבה להחצין את היום הזה שמתחיל ברגע בו נגמר יום הזיכרון שהשנה יהיה כואב מתמיד. יום אבל שהמעבר ממנו ליום של חגיגות פשוט לא מתקבל על הדעת.

אז נכון שמנסים "להתאים" את החגיגות למצב.עומר אדם ומשפחות נרצחי המסיבה צילמו פרק זיכרון ליקיריהן ויקירותיהןשצפוי להיות משודר בטקס; הזיקוקים והדגלנים אופסנו במחסן, מחכים לימים טובים יותר; וסביר להניח שבטקס עצמו תהיה התייחסות גם למלחמה ולקורבנות. אבל למה בכוח? בלי זיקוקים, בלי דגלנים, ובעיקר בלי עצמאות של אותם נשים וגברים שנמקים בשבי. בטלו את הטקס. עוד לא מאוחר.

רק אם (הלוואי) יחזרו עד אז כל החטופים והחטופות הביתה, אולי תהיה פה סיבה לחגוג. כמובן שמי שיבחר לחגוג באופן אישי - שיבושם לו. כל אחד וכל אחת, שיעשו מה שעושה להם טוב. אבל חגיגה ממלכתית ופומבית, כזאת שבימים השחורים האלה צועקת חוסר מודעות ואפס התחשבות - היא הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו "ולתפארת מדינת ישראל".