"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

השחקנית שניצלה מהנאצים: "אין לנו שום ברירה אלא להיות אופטימיים, זו הדרך לשרוד"

גם בגיל 92, ולאחר ששרדה את זוועות השואה, השחקנית מרים זוהר מחפשת איפה אפשר לתרום • "הדרך לשרוד זה להיות אופטימיים"

0השמעה
מרים זוהר , אפרת אשל
מרים זוהר. צילום: אפרת אשל

המראות הקשים של המלחמה הנוכחית הם סוג של דז'ה וו עבור כלת פרס ישראל השחקנית מרים זוהר, ששרדה את השואה.

מי שניצחה את מפלצות הנאצים, ושניסתה כל חייה להשאיר את התופת מאחור, להיפרד מהשואה ולהתמקד בתקומה, עוברת כמו כולם ימים לא קלים. בתוך כל זה, בגיל 92, היא רק מחפשת איפה אפשר לעזור.

"קשה לי, כמו לכל עם ישראל", היא משתפת בעיניים נוצצות ובקול חנוק. "אני מרגישה שחוזרות אלי תמונות, דברים שמזמן שכחתי ושפתאום מופיעים. אני פתאום רואה איך לקחו אותנו למחנות העבודה, והפרידו אותי מאמא. הייתי רק עם אבא, אבל הוא היה רחוק ממני. כילדה ראיתי איך מרביצים לו, ולדאבוני הוא לא שרד.

"או כשהייתי חולה בטיפוס ושמעתי את הצרחות של אמי, שפחדה שאמות. המראות והקולות האלה חוזרים אלי כשאני רואה את מה שקורה פה".

קשה לה גם להשתמש במילה "שואה", שאותה ניסתה לאפסן במרתפי הנפש, והיא מבקשת לדבר על משהו אחר, להתמקד בדברים שהיא כן יכולה לעשות.

"אני מחפשת לעזור כמה שרק אפשר. בימים האחרונים ישבתי עם משפחות החטופים במטה שלהן. אני לא יכולה לעשות הרבה, אני לא יכולה להופיע בפני חיילים בבסיסים, למרות שאני כל כך רוצה. מצד אחד אני בת 92, ומצד שני הלב שלי נשבר, ואני לא יכולה לא לעשות כלום.

"כל החיים ברחתי מהעבר שלי. הלכתי למקצוע שמאפשר לי את הבריחה הזאת, שעזר לי לבנות פה חיים. התחלתי פה עם הרבה פחדים, בלי לדעת את השפה, התגברתי על המכשולים, אבל עם כל מה שקורה - הכל חוזר".

"לעודד ולחבק אותם"

כשאת פוגשת את בני המשפחות, מה את אומרת להם?

"אפשר רק לעודד אותם, לחבק אותם. זה מה שהם צריכים, זה מה שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו לא יכולים לעשות הרבה, אבל אני שם, אני איתם, ואני רוצה שהם יידעו שאני איתם.

"דיברתי עם נשים שמחכות לסימן, למשהו. כולם מחכים לקבל איזה סימן. יש שם אבא שכל המשפחה שלו איננה, שיושב מהבוקר עד הלילה שם. ניגשתי אליו והוא חיבק אותי. הוא צריך את החום הזה של החיבוק.

"אני לא יודעת אם זה עוזר, אולי לרגע, אבל זה מה שאני יכולה לעשות. אני מנסה לעזור בתרומות - אפינו עוגות, שלחנו חבילות גדולות של בגדים, מה שאפשר".

גם בגזרת התיאטרון היא מנסה לסייע והתחילה גם עבודה על מחזה חדש. היא נקראה לדגל ליוזמה של התיאטרון הקאמרי, שגייס את שחקניו לשעת סיפור מצולמת לילדים.

"גלעד קמחי (המנהל האמנותי של הקאמרי; מ"כ) ביקש שאבוא לקרוא סיפור לילדים. קראנו יחד סיפור לילדים, וזה היה מקסים, ואני מקווה שזה עזר קצת למישהו. העם שלנו התגלה במצב הקשה הזה כעם מיוחד במינו, זה היופי של העם שלנו".

את מצליחה להיות אופטימית?

"אין לנו שום ברירה אלא להיות אופטימיים, זו הדרך לשרוד. בגיל שלי אני לא יכולה להיות אופטימית מאוד, אבל אני מנסה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר