במהלך המלחמה אני לא רק אמא לשלושת הילדים שלי, אלא אני גם נתי של כל ילדי ישראל. בימים המורכבים האלה, אני מגיעה להופיע בפני ילדי הדרום ונפגשת עם הילדים המפוחדים שזקוקים לקצת אסקפיזם. כמה דקות שבהן אפשר להירגע, לשיר, לצחוק ולהתפרק. במהלך המלחמה אני עולה בכל יום ללייבים באינסטגרם שלי ושולחת אלפי סרטונים מרוממים לילדים במקלט, לכל מי שמבקש. המסרים בכל סרטון הם מסרים של ניצחון, של יהיה בסדר.
הילדים האלה, שכנראה עברו הרבה, ועוד נדבר על זה אחרי שהכל יעבור, הם ילדים גיבורים. כשאני פוגשת אותם אני שומעת קצת על מה שעברו ומבקשת לשמוע עוד, כי לפעמים הם רואים בי את אשת סודם. ילד אחד אמר לי "אני מפחד, אבל אני יודע שצה"ל חזק", ואני מחזקת ואומרת שזה נכון ושנעבור את זה.
הרבה פעמים שואלים אותי שאלה קשה, כמו "מתי אבא יחזור?", ואני עונה שבקרוב, שהוא הלך לשמור עלינו ושהוא גיבור, ושתכף יהיה פה שוב.
כשהורים ניגשים אלי ואומרים משפטים כמו "תודה שנתת לו קצת זמן להתאוור ולהתפרק", "הילדה לא צחקה כבר כמה ימים, מזל שבאתם", או "הילד לא עוזב לי את היד כבר כמה ימים, רק עכשיו הוא סוף־סוף קצת השתחרר" - אני מבינה עד כמה הדבר הזה שאני עושה הוא שליחות.
בילדים שלנו יש המון אופטימיות. הם מאמינים שבסוף יהיה טוב, הם אומרים לי כמה הם בטוחים שננצח. והאמת - לפעמים הם מחזקים אותי יותר מאשר אני אותם. אני פוגשות לבבות קטנים ומתוקים, שיותר משאני נותנת להם תקווה - הם מעניקים לי תחושת גאווה בעם שלנו. עם שיודע לקום מהריסות ולצמוח, ואני מאמינה שגם הפעם זה יקרה בע"ה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו