"כל האולם בכה והילדים ביקשו סליחה": הצגת הנוער העוצמתית שמנסה למגר את הבריונות ברשת

אנו חיים בעידן דיגיטלי מלא ברעש, ודור הילדים הנוכחי שנולד למסכים חווה לא רק הפרעת קשב קולקטיבית בעידן השפע המטורף, אלא גם חשוף לאלימות ברשת - כזו המתרחשת מדי יום במרחבי האינסטגרם, הווצאפ, הטיקטוק, הפייסבוק, והסנאפצ'ט וכל רשת חברתית אחרת בה הם מבלים חלק לא מבוטל מהיום.

הנתונים מראים כי כל ילד שלישי בישראל נחשף לאיום או לאלימות ברשת וכל ילד חמישי נחשף להטרדה מינית. אחד מכל חמישה בני נוער הכירו בשנה האחרונה ילד שרצה להתאבד בעקבות פגיעה קשה שחווה ברשת, כגון חרם, שיימינג, השפלה או פגיעה מינית.

בתיאטרון אלעד (אילת-אילות) החליטו להציב את הנושא במרכז הבמה במסגרת פסטיבל "טרו סטורי", פסטיבל אלימות ברשת שייפתח היום בהפקתו ובניהולו האמנותי של תיאטרון אלעד, וביוזמת סגן שרת החינוך, ח"כ מאיר יצחק הלוי. הפסטיבל יימשך כחמישה ימים בטרמינל הישן באילת במטרה להעלות את נושא האלימות ברשת על סדר היום הציבורי בישראל, במסגרתו יעלו הפקות מקור חדשות ומופעים למבוגרים ובני נוער - כולם יגעו באחד הנושאים הנפיצים ביותר בחיים של כולנו.

בין הפקות הפסטיבל ניתן למצוא את "אנפרנד" בבימויה של דפנה זילברג ואת "במוקד" של ד"ר ליאור זלמנסון ומיה מגנט בהשתתפות הקהל. אחת ההצגות הבולטות בפסטיבל היא "נראתה לאחרונה" בבימויה של מור פרנק, הצגת נוער אורחת של תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, העוסקת בשאלת האחריות על פעולות בריונות ברשת. ההצגה מתארת סרטון שתפס תאוצה, הופץ בקבוצות ווצאפ והוביל את קורבן הבריונות ברשת לניסיון התאבדות. כשהעניינים הופכים להיות טעונים, מתחיל עימות בין שלוש החברות שאחראיות להפצתו של הסרטון, ועולה השאלה מי הוא האשם בבריונות ברשת: הצלם, המפיץ המגיב או המתבונן מן הצד?

"ההצגה נכתבה על ידי שלוש שחקניות שחלקן סטודנטיות שלי - אור רותם, גל סרי ובר אליקים - שלקחו סיפורים אישיים בסביבה שלהן, עשו מחקר מקיף והביאו סיפורים אמיתיים מהרשת", מסבירה הבמאית מור פרנק. "הן יצרו סיפור שמתחיל בשלוש נערות שמגיעות לחדר חקירה במשטרה. הנערה הרביעית, החברה שלהן, שוכבת בטיפול נמרץ לאחר ניסיון התאבדות, ומפה הכל מתחיל.

"דרך החקירה, אנחנו מגלים איך כל אחת מהן הייתה קשורה לסיפור השיימינג שהפך את הנערה הרביעית לאובדנית. על הבמה נמצאות רק שלוש הנערות, המבוגרים לא נמצאים על הבמה - ואנחנו בעצם הולכים אחורה וקדימה בזמן.

"זו הצגה מאוד לא דידקטית. מה שקורה על הבמה מאוד חזק", מתארת פרנק. "תמיד יש דיון אחרי ההצגה. באחד הדיונים שהתקיימו בבית ספר מסוים בו הצגנו בעבר, המנחה פנתה לתלמידים ואמרה להם 'אתם מאוד שקטים, לא מדברים'. אז קם מנהל בית הספר, ואמר שבדיוק לפני שבוע היה אירוע שיימינג בבית הספר, ושזה עדיין מאוד טרי ושהוא חושב שאף אחד לא מסוגל לדבר.

"לפתע קמה הנערה שלה עשו שיימינג ואמרה בקול רועד 'תודה למי שעשה את ההצגה, בזכותה אני מרגישה שיש לי קול ושאני יכולה להגיד שזה בדיוק מה שקרה לי'", היא מספרת על החוויה העוצמתית והחשובה. "כל האולם בכה, ואז קמו שלושה ילדים מאחוריה ואמרו 'אנחנו חלק מהנערים שפגעו בה ואנחנו מבקשים סליחה'".

את באמת מאמינה שהצגה כזאת יכולה לשנות מציאות בעידן הדיגיטלי הכאוטי, בו בני הנוער חשופים לכל כך הרבה אלימות?
"לא רק שאני מאמינה בזה, דיברתי עם המון בני ובנות נוער שצפו בהצגה והייתי בהמון דיונים, והם אומרים 'נכנסנו להצגה ויצאנו שונים'. אני מאמינה שתיאטרון יכול להוביל לשינוי, בטח בקרב בני נוער שעדיין רכים ואפשר להגיע אליהם ולשנות אצלם קיבעונות שעוד לא נסגרו ולא ננעלו כמו אצל המבוגרים. אם כבר תיאטרון שישנה משהו, זה ודאי תיאטרון לבני נוער, וזו הצגה שעושה שינוי, ללא ספק".