הכל (לא) נשאר במשפחה: מה קורה כשבוחנים את היחסים בין הדורות מול קהל?

ארי טפרברג מתרגל את יחסיו עם אביו על הבמה • שרה סיגל מנסה לבחון באמצעות תחבולה בימתית את הקשר בין אמה וסבתה • שתי העבודות שמות במרכז את הזיכרונות והחוויות המשפחתיים - ויעלו בפסטיבל ישראל

סיגל וסבתה מבעד למסך, צילום: דניאל פייקס

היוצר ארי טפרברג ואביו אלי יושבים על הבמה ומתאמנים בלהיות אבא ובן. דבורה, אמה של היוצרת שרה סיגל, משמשת מפיקה ומכנסת 20 פרפורמרים וכלבה לסצנה משותפת. שני היוצרים מתכוננים לבכורות שיעלו בפסטיבל ישראל ויעסקו, כל אחת בדרכה, במשפחה.

הם התחנכו במסגרות נוקשות - סיגל כרקדנית וטפרברג כמוזיקאי - עד שמצאו את עצמם ב"בית הספר לתיאטרון חזותי" שבו הם נחשפו לקשת של אפשרויות מבע. ואכן, ביצירותיהם הם מלהטטים בין תיאטרון, מחול, מוזיקה וקולנוע.

בשנים האחרונות סיגל יצרה עבודות על המשפחה שלה שמורכבת מאמא שלה, סבתא נונה, הכלבה שלה והיא עצמה. יצירתה החדשה, שכותרתה "נונה - התרחשות בימתית רבת משתתפים בסלון", מתבססת בין השאר על סרט קצר שיצרה, "עדיין כאן", שמצליח לספר בעדינות פורצלנית ובישירות פוצעת על ימיה האחרונים של סבתה בדירתה בירושלים. בדיאלוג שפותח את הסרט נונה שואלת "את עושה עלי סרט, או מה? חיה או מתה, או מה?", וסיגל משיבה לה "עכשיו את חיה, לא?", נונה עונה: "כן. לא, כי את יכולה לעשות את זה גם אחרי", וסיגל חותמת: "אבל עכשיו את חיה!".

הנוכחות של הגוף החי והמתכלה במקומו ה"טבעי" - הסלון של סבתא - היא מנוע יצירתי ורעיוני שבו היא תשתמש גם במופעה החדש. ההתמקמות של סיגל בתוך הסיטואציה ומחוצה לה, פעם כבת וכנכדה ופעם כבמאית המעצבת סצנה משפחתית, יכולה להיות ביטוי ל"הזרה", מלשון "זר" - כפי שאבחן חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי. לטענתו, ההזרה מאפשרת ריחוק, וכך המבט החדש על תופעה מוכרת יוצר רגע של גילוי, והרי רק מה שנסתר יכול להתגלות.

"חוויה חשופה ואישית"

בפסטיבל, הסלון של נונה יגיע בשלמותו אל הבמה וגם יישאר שם. עבור סיגל החיים והיצירה מעורבבים, ונראה כי המופע הוא מעין טקס הזדכות על העבר. "הכנסתי הרבה אנשים לחוויה כל כך חשופה ואישית כי המופע הוא על היחסים בינינו, זה מאוד חזק עבורי להוציא את הזיכרון מהקשרו".

סיגל מתארת את מנגנון ההזרה כמעשה תחבולה בימתי. גם כילדה היא השתמשה בתחבולות מסוג זה, וכאשר סבתא נונה שורדת השואה סיפרה לה את סיפורי הזוועות שעברה, סיגל דמיינה מעין נונה־דורותי הולכת על דרך הלבנים הצהובות, מסתתרת מהנאצים בדרכה לארץ המובטחת - ארץ עוץ, לכן לא במקרה התגלגל סיפור הילדים הפנטסטי ליצירתה הקודרת־מבדרת של סיגל.

במקרה של טפרברג החוסר והגעגוע נמצאים בצליל. שתי יצירות שלו, שנובעות ממקור אחד שהתפצל, יופיעו בפסטיבל. ביצירה "מסמך ללא שם" הוא יכתוב מסמך פתוח לקהל ב"מופע שבו הכל נאמר מבלי להישמע". ביצירתו השנייה, "קולו העדין של צליל החיוג", הוא יעלה לבמה ביחד עם אביו, אלי טפרברג, "סוכן נדל"ן, ירושלמי בכל נימי נפשו, חצוצרן למגירה" (מתוך התוכנייה). האב מספר: "ארי הציע לי ליצור איתו דואט. אני באופן טבעי אמרתי מייד 'לא'. אחרי כמה ימים של התייעצות עם זוגתי, אמא של ארי, אמרתי שאולי כדאי לבדוק, וזה עדיין בבדיקה". ארי צוחק. "הדרך מורכבת לא פחות מהאירוע עצמו", הם מסכימים.

טפרברג ואביו משתקף במראה, צילום: גלעד בר שלו

היפוך התפקידים

טפרברג הוא חובב מנגנונים בימתיים ובעבודותיו הוא מקפיד להמציא חוקים חדשים כדי לערער על המובן מאליו. ההזמנה לאביו הפכה את היוצרות במכוון, ובזמן שהטריטוריה הבימתית היא מקום מבטחים לבן, ולב ים סוער לאב, לא היתה להם ברירה אלא לסמוך זה על זה. העבודה נפתחת בסצנה שבה רק האב נמצא על הבמה, מקבל הוראות בימוי בטלפון מבנו הבלתי נראה. "יש היפוך תפקידים. אני מקבל את זה שבבמה הוא האלוהים. אבל מצד שני, מי זה הילד הזה שהחלפתי לו חיתולים שיגיד לי מה לעשות?". ההיררכיה מתבטאת גם בפער הגילי, ובסצנה פשוטה למדי אך נוגעת ללב שניהם צועדים לפנים, כל צעד הוא שנה בחייהם. אלי, שצועד 67 צעדים ומתרחק מ־33 הצעדים של בנו, משתף: "וואלה, לא שמתי לב שנהייתי כזה מבוגר".

הקהל, לדברי ארי, הוא המתווך בין אביו לבינו. ההזרה שמתבצעת מצליחה ליצור קרבה ושפה משותפת. כך, למשל, בסצנה שבה הם מתקשרים לסבתא המנוחה. הצלצול קבוע, לא מרפה, מנכיח את השקט ואת הציפייה. נוסף על כך, הוא משמש כמטרונום שלאחר מכן יכתיב את קצב השריקות שיתפתחו לכדי קורל של באך בשני קולות במקביל לטקסט שמציג ארי: "זה אבא שלי. פעם הוא בא ולימד אותי ואת הילדים בבית הספר לשיר".

ההסכמה של טפרברג וסיגל לערער ולבחון מחדש בכלים בימתיים את המשפחה שלהם, באמצעות חשיפה הומוריסטית, מצערת ובנאלית, מגלה טפח סודי גדוש רגשות, בשדה חרוש. סיגל מקווה לעשות תיקון: "במופע ניסיתי לחבר בין אמא וסבתא, שגידלו אותי אבל לא הסתדרו, למופע אחד - בתקווה שלפחות במופע הן יתחברו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר