לתזמורת יש רגליים: "ארמון בזמן" מציגה תרגיל בתנועה ובהקשבה

התזמורת פתחה את אירועי פסטיבל "תל אביב דאנס" במרכז סוזן דלל ואירחה את המוזיקאים אוהד פישוף ודניאל סן קריאף • התנועה מתקיימת במגוון רבדים, המהלכים המוזיקליים מזכירים דינמיקה של אלתור, וכל אלה יוצרים חוויה ייחודית מלאה כאוס מהפנט

מופע "תזמורת הארמון" בסוזן דלל, צילום: Diego Rosman

במקרים רבים כניסה למופע היא מעבר בין שני ממדים: מקודש לחול, ממציאות לדמיון, מחיפוש חניה בחום מהביל לחוויה של התמסרות וכניעה. במופע "ארמון בזמן" - מייסודם של מתן דסקל ושלו נאמן, שפתח את אירועי פסטיבל "תל אביב דאנס" - שתובע קשב רב והסכמה להתמסר, הפער בין החוץ לפנים נוכח ביתר שאת.

קהל זורם לאולם, והתזמורת רבת המשתתפים עומדת להתחיל במופע. המסך האדום והחגיגי עודנו סגור בשעה שכבר נשמעים צלילים מן הבמה. ברגע מפתיע, אחד מני רבים במופע, הוא נפתח. ללא פומפוזיות ובלי הכנות, אלא כאילו הם היו שם כל הזמן, וכעת זהו הרגע הנכון לאפשר את הצטרפות הקהל.

העין מתרגלת לאיטה לחשיכה, ובסבלנות מתגלות עוד ועוד צלליות: אנשים, כלי נגינה, מחזיקי תווים. במופע הזה הערפול נוכח תדיר, והעין המודרנית, שרגילה להיות פעורה ולקלוט אין סוף גירויים - בין שפרסומות ומסכים ובין ששמש מזרח־תיכונית מסנוורת - מטופלת כאן בעדינות ובכפפות של משי.

תרגיל בקשב. מופע "תזמורת הארמון" בסוזן דלל, צילום: Malu Zayon

דסקל, רקדן ומוזיקאי, בולט בעמידתו במרכז הבמה. הוא מנצח על היצירה כאשר גבו לקהל, וכך הוא גם יישאר כמעט לכל אורכה. פניו לא ייחשפו, והוא ייוותר דמות שמניעה את היצירה אך שומרת על אנונימיות.

המופע מתקדם, ואז - כמעט בלי משים - התזמורת רבת המשתתפים מפנה מקום לצלילי הסינתיסייזר שחוזר על צליל קופצני ושובב. הוא מתנגן שוב ושוב עד שהופך קליט וכבר לא יכול להרפות. תהליך השתלת המלודיה הושלם, וכעת היא תלווה את קהל המאזינים כמו צליל רפאים גם לאחר שתחדל מלהישמע בפועל.

זהו תרגיל בקשב, בהאזנה לתנועת הצלילים, בתשומת לב למחוות שגרתיות ושוליות. התנועה במופע הזה מתקיימת ברבדים רבים, אף שאינה מחולית במובן המקובל. המהלכים המוזיקליים של התזמורת מזכירים דינמיקה של אלתור בתנועה, בעיקר בקבלת האחריות הקבוצתית כלפי מה שנוצר בזמן אמת. על כל משתתף ליזום, להמציא, להצטרף, לוותר ולהתפשר מתוך הבנה של החוויה הכוללת, ולא הפרטית. האיזון בין המשימות הסותרות והסיסמוגרף הפנימי של המשתתפים הם שמחזיקים את היצירה.

תחושת איפוק. מופע "תזמורת הארמון", צילום: Diego Rosman

אמנויות המחול והמוזיקה צועדות יד ביד לאורך ההיסטוריה: צ'ייקובסקי הלחין את "אגם הברבורים" עבור להקת הבולשוי באחת מיצירות המחול המפורסמות והאהובות בכל הזמנים; סטרווינסקי הלחין את יצירת המופת "פולחן האביב" עבור להקת ה"בלט רוס" והתקבל בזריקת עגבניות. ואי אפשר שלא להזכיר את מרס קנינגהאם, הכוריאוגרף האמריקני שהגדיר מחדש את המחול המודרני, ובחבירתו למוזיקאי האוונגרד ג'ון קייג' הם שינו את יסודות המדיום באופן שבו חיברו צליל לתנועה.

בעיצומו של המופע "ארמון בזמן", בשיתוף עם אמן כלי ההקשה טרילוק גורטו, נאמן מנגן באמצעות מים והזמרת האורחת דניאל סן קריאף מתמירה נשיפות אוויר לשירה שמימית – שניהם תוצרים של אותה מורשת חלוצית שהרחיבה את המנעד האמנותי והפכה כל אובייקט לבעל אפשרות צלילית.

שושנה דמארי אמרה פעם שבהופעות היא "נותנת מעצמה" רק 70 אחוז ומשאירה לעצמה נתח פוטנציאלי, שארית של כל מה שהייתה יכולה לתת בהופעה אך בחרה להצניע. תחושת איפוק שרתה גם במופע של התזמורת, בעיקר מהצד התנועתי, שיכול היה להתפתח הרבה יותר בהתחשב ביכולות הגבוהות של דסקל, אימפרוביזטור משוכלל ורקדן לשעבר בלהקות בת שבע ויסמין גודר.

מי שרקד, והרבה, הוא המוזיקאי והפרפורמר אוהד פישוף, שאיפשר לתנועה להטעין אותו בגוף ובנגינה. גופם של שאר חברי התזמורת התאקלם בהדרגה על במת סוזן דלל, שרגילה לארח רקדנים. ברגעי החסד של המופע הקשר בין הנגנים ודסקל היה כל כך הדוק, עד שניתן היה לדמיין אותו שולח אותם לרחף מעל הבמה בהינף יד. הכוח הרב שבו הוא השתמש במשורה, כמכשף, יצר חוויה ייחודית של כאוס מהפנט, שבור אך שלם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר