מופעי ההיסטריה – פרק ב': פוסט טראומה עוברת לקדמת הבמה

"אי אפשר כבר לעצום עיניים ולהדחיק, צריך להתמודד עם הרעות החולות בחברה - ניצול ויחסי הכוח המגדריים הקיימים גם היום בכל מקום, תצורה או מגזר. התפקיד שלי כאמנית הוא ליצור עבודות שמשקפות ומעלות את התכנים האלו". כך אומרת עדילי ליברמן, יוצרת, שחקנית ומורה לאלתור, שמציגה בימים אלה את עבודתה החדשה "מופעי ההיסטריה - פרק ב'", שעלתה בבכורה בפסטיבל "כלים", ומביאה את הטראומה והפוסט־טראומה לקדמת הבמה דרך גופן של המטפלות שפוגשות בהן בעבודתן היומיומית.

ה"סיסמוגרף" החברתי והיצירתי של ליברמן מדייק את תדרי המציאות. לראיה, חרף פועלה של תנועת MeToo# בקידום ביטחונן של נשים במרחב המקצועי והאישי, רק לפני חודש ביטל בית המשפט העליון בארה"ב את הפסיקה ההיסטורית של רו נגד ווייד מ־1973 שהתירה הפלות, ובכך שלל מנשים את הזכות להחליט על גופן. הידיעה כי הדרך עוד ארוכה מטעינה את השיח של נשים ועל נשים בכל העולם, אך ברור כי לצד הרבדים המשפטיים נדרשת בעיקר הצפה של חוויית הגוף במצבי אלימות ודיכוי, סמויים כגלויים, והוצאתה ממחשכי ההשתקה.

בזירות המחול והפרפורמנס - אמנויות שבהן הגוף החי הוא הכלי וגם תוכן המופע - ניתן לזהות לאחרונה מגמה של צלילה יזומה אל הרזולוציות העמוקות והשבריריות של הגוף כדי להשמיע בקול את מה שלא מדובר מספיק. עבודתה של ליברמן היא דוגמה חיה לכך, שלא רק מציגה באופן חשוף ומטלטל ביטויים פיזיים של טראומה ופוסט־טראומה אלא מנכיחה את עצם הדיבור על מצב גופני־רגשי זה, בין היתר כדי לפרק את ההדחקה והבושה שנלוות אליו.

"מופעי ההיסטריה - פרק ב'" מביאה את הפצע הפתוח של הטראומה והפוסט־טראומה מפרספקטיבה עכשווית, שמראה בבירור כי "החומר הזה של ההיסטריה הוא קדמוני, על־זמני ונצחי, ושוזר בתוכו את סיפור הפטריארכיה בתמציתיות", כפי שטוענת ליברמן. איתה במופע משתתפות שמונה מטפלות בתנועה, פיזיותרפיסטיות ופסיכולוגיות, רובן עובדות או עבדו במחלקות פסיכיאטריות ולחלקן גם רקע במחול.

את המעבר לעבודה עם קהילת מטפלות ליברמן מגדירה "כמעט טבעי", ומסבירה כי הוא נבע מהצורך להכניס למשוואה של הטראומה גם את ההחלמה, הטיפול והריפוי. מוטיבציה זו היתה משמעותית גם בחוויית המטפלות: אורית גרוס, מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, ראתה את הגרסה הראשונה של העבודה ומסבירה כי פרק ב' אפשר לה "לתת עדות לגוף הנוכח בתוך הטראומה ומולה. את האספקטים (ניתוקים, שיתוקים, עילפון ועוד) אני מכירה מהקליניקה. זאת היתה החלטה מודעת לתת לגוף שלי לדבר אותן, את הסימפטומים שדרכם הן זועקות את כאבן, לאפשר לשפה הבלתי נשמעת להיראות".

מהתבוננות להזדהות

ההסכמה לגילום הגופני הזה היא מהרבה בחינות פעולה מזוקקת של חמלה, שהיא מרטיטת לב ובלתי אפשרי להישאר אדישים אליה. אמנותית, היא מוסיפה רובד נוסף לרפלקסיה: ההתבוננות במטפלות מחדדת עבור הקהל את מקומן בארכיון החי של הטראומה והפוסט־טראומה, ואת תפקידן ביצירת גוף ידע מתוקן למצב זה, שלא רק "מסתכל על" אלא "חווה מתוך".

"מבהיל, מאיים ומסקרן"

לא במקרה, המופע מפגיש אותן עם עבודתן האחרת: זהר מינקוביץ', מטפלת בתנועה, מעידה כי "לגלם בתוכי את הביטוי התנועתי של הפרעת ההיסטריה היה לעיתים מבהיל, מאיים, מסקרן, מבלבל ומלמד. כאשת טיפול נתרמתי רבות מהתהליך"; גם אירנה פאיוק, פיזיותרפיסטית, מספרת כי "העיסוק במחקר הגופני העניק לי עדשה רחבה וחדה יותר לראות את מי שמגיעה אלי. אני שומעת את מה שנאמר לי אחרת - גם את המרווחים, את השתיקות, את הנשימות. אני נותנת להם מקום ותוקף".

ב"צחוקה של המדוזה", אחד הטקסטים המכוננים של הפמיניזם, טבעה המסאית הלן סיקסו את המונח "כתיבה נשית" (écriture féminine) כתגובה להשתקת הגוף על ידי מערכות החברה הפטריארכלית, וקראה לנשים לחזור לגופן ולדבר אותו: "כתבי את עצמך: על גופך להשמיע את קולו". ב"מופעי ההיסטריה - פרק ב'", עדילי ליברמן והמטפלות שאיתה משחררות את הגוף־נפש הפגועים מהמציצנות ההרסנית של העבר, וכותבות מחדש את סיפורם מתוך תבונה של גוף שבאמת רואה את הכאב ומקשיב למי שכואב/ת. זהו תיקון פרפורמטיבי, ובעיקר ערכי־הומני למערכת חולה, ועבור ליברמן מהווה "נטילת אחריות על ההחלמה ועל תקווה, לעשות את המהלך הטרנספורמטיבי מהצלילה לתהום אל היכולת להכיל ולנשום". לנשימות סדורות ועמוקות אחרי הצפייה במופע, לוקח קצת יותר זמן.

העבודה מוצגת בתערוכה "החלמה בהקיץ" בבית ליבלינג עד 3 בספטמבר 2022

יוצרת: עדילי ליברמן

פרפורמריות: אירנה פאיוק, אורית גרוס, זהר מינקוביץ׳, אלכסנדרה עודי, גילת אמוץ סטודנט, ויקי חייט, אריאלה אוסי, עדילי ליברמן.