"הספקתי להיות אצלו, אבל לא הספקתי להיפרד"

פעמיים הספקתי לבקר את אורן בשבועות האחרונים, ומאוד רציתי לבקר אצלו השבוע, אבל לצערי קיבלתי את ההודעה בלילה שהוא נפטר ולא הספקתי ממש להיפרד. המחלה אצלו התקדמה מהר מאוד, ואולי היה זה לטובתו, שלא סבל יותר מדי זמן.

הכרנו למעשה בשנת 1988 כשאני הגעתי לטלוויזיה מהרדיו, אחרי שחזרתי משליחות של הטלוויזיה והרדיו ככתב בגרמניה ואורן הגיע בדיוק לדסק החוץ ממחלקת הספורט בטלוויזיה.

התחלנו לעבוד ביחד על התוכנית "רואים עולם", שאני הייתי העורך והמגיש שלה, ובדסק היו אורן, עמנואל הלפרין ומיכאל דורון. הם היו ממש חלוצים בתחום דסק החוץ הטלוויזיוני. הדסק הזה הפך לדסק מאוד רציני, כשהתחלנו עם תוכנית שבועית של שעה בכל מוצ"ש.

כשהיכרנו, אורן היה צעיר ממני בכמה שנים, ומבחינה מסוימת היה קצת שונה מעמנואל וממני, כי עמנואל הביא את הניחוח הצרפתי ואני את הייקי. אורן, לעומת זאת, היה ישראלי ישראלי, וככזה הוא התחיל את ההיכרות עם העולם כאשר ישראל היא מרכז הכובד שלו. אבל לאט־לאט - ובעצם, מהר־מהר - הוא התאהב במקצוע וגם בסוג הסיקור הזה. היתה לו גם תאווה כמעט בלתי מרוסנת לאיסוף ידע על מה שקורה בעולם, בכל מקום ובכל זמן, וגם ידע של ההיסטוריה, של ההקשרים, יכולת לחזות אפילו, להסתכל קדימה לאן מובילים תהליכים.

הוא גם היה אדם שמבחינה טכנית עבד מהר מאוד, איש עם קליטה מאוד מהירה ויכולת מצוינת לנסח את עצמו, וניכר שבדסק החוץ הוא רואה יותר מאשר מקצוע; הוא רואה בו שליחות.

בשנים האחרונות, נוסף ל"רואים עולם", אורן ואני עשינו את "גלובוס" - תוכנית שהוא יזם והגשנו אותה יחד, שבה ביררנו לעומק נושא אחד מסוים, אדם אחד, פרשייה אחת, בשבת בבוקר. זו היתה תוכנית שההרחבה בה היתה לא רגילה ביחס לטלוויזיה, וזה דבר שמאוד קסם לאורן: לקחת נושא ולהרחיב עליו.

עבור כולם זה אובדן ועצב גדולים. הוא עצמו סיכם מאוד יפה כשאמר שהוא משאיר אחריו מורשת של לשאול שאלות ולהתעניין, ואני הייתי מוסיף עוד משפט אחד: תמיד להטיל ספק בכל דבר, להביט בכל הצהרה - לא רק מה אומרים אלא מי אומר אותה. בימים האלה של כל כך הרבה אינפורמציה, כשכולנו שואפים לקצת יותר יציבות ופחות שיטפון של מידע, אנחנו מחפשים מישהו אוטוריטטיבי, שיודע מה הוא אומר. אז לשאול שאלות זה מצוין, אבל גם בסופו של דבר לתת להן את הההקשר ואת הסדר שלהן. אורן ידע לעשות זאת היטב.

הביאה לדפוס: מאיה כהן