כשהחברים שלך הם סטיבי וונדר, אלטון ג'ון ורינגו סטאר - כמה רע כבר יכול לצאת האלבום?

קריירת הסולו של אדי ודר, סולן להקת פרל ג'אם, היא לא עניין עקבי במיוחד. מצד אחד הוא חתום על "Into the Wild" מ־2007, פסקול מושלם לסרט חובה שנחשב יצירת מופת מוזיקלית. מצד שני, ארבע שנים מאוחר יותר הוא הוציא את "Ukulele Songs", אלבום לא חשוב או מוצלח במיוחד, שמכיל, כמשתמע משמו, שירים שמנגן הרוקר הוותיק ביוקלילי.

כעת מגיע "Earthling", אלבום הסולו השלישי של ודר, וגם אותו קשה לקטלג. יש בו קטעים כמו "Invincible" ו"Good and Evil", שנשמעים כמו שירים גנריים של פרל ג'אם. כאלה שנועדו למעריצים שמקווים לקבל מוודר את מה שהם רגילים לקבל מההרכב שלו. גם "Brother the Cloud" מזכיר את אלבומיה המאוחרים של פרל ג'אם, עם רוק בועט ומילים שיש מי שמאמין שעוסקות בכריס קורנל, סולן להקת סאונדגרדן וחברו של אדי, שהתאבד לפני חמש שנים. אבל דווקא הרצועות הללו, שיש מי שמגדיר אותן היום "Dad Rock" (רוק לאבות שהתבגרו בניינטיז) הן הפחות מעניינות ביצירה הזו.

כשהוא מגובה בסופרגרופ שכולל את צ'אד סמית' (רד הוט צ'ילי פפרס), ג'וש קלינגהופר (לשעבר מהצ'יליז, היום מפרל ג'אם) וכריס צ'ייני (ג'יינז אדיקשן), נדמה שוודר דווקא פורח כשהוא מחליט לנסות דברים חדשים עם שמות מפוצצים. ב"Try" הוא מארח את סטיבי וונדר, לאחד מהקטעים הכיפיים והשמחים באסופה הזו.

ב"Picture" הוא פוגש את הקלידים של אלטון ג'ון, והתוצאה נהדרת. "Mrs. Mills" מושפע מאוד מהביטלס, לא מעט בזכות החבר רינגו סטאר שמתארח בו, ומעל לבלדה "Long Way" מרחפת רוחו של טום פטי. מתברר שגם גראנג'יסטים מבוגרים עוד יודעים לעשות רוק טוב, כשהם יוצאים מאזור הנוחות שלהם.