זה לא סוד שבזמן שמפמפמים לנו את שאיפות הקריירה הבינלאומיות של שמות כמו נועה קירל וסטטיק ובן-אל, יש ישראלים שכבר עשו זאת בניכר ושומרים על פרופיל תקשורתי נמוך יותר. אחד כזה הוא אורי נפתלי, מוזיקאי ומייסד להקת Southern Avenue, שכבר 6 שנים עושה חיל בארצות הברית, גר בטנסי ומוביל להקת בלוז-סול מצליחה ומוערכת מאוד בתחומה. מוערכת מספיק כדי להיות מועמדת בשנה שעברה לפרס הגראמי היוקרתי על אלבומה השני "Keep On".
אבל לנפתלי, ילד טוב אבן יהודה, לא ממש מפריע הפוקוס שמקבלים אחרים שעוד לא פיצחו את אמריקה באופן שהוא עשה זאת. "כל האמנים האלה שהזכרת באמת מדהימים" הוא אומר, ערב יציאת אלבומה השלישי של להקתו "Be The Love You Want". "אורי רוסו, למשל, שהוא המפיק של נגה ארז, הוא חבר טוב שלי מהתיכון. היא מדהימה, הוא מדהים. סטטיק ובן-אל, אני לא יודע כמה הצלחה בינלאומית יש להם, אבל מבחינת כישרון הם מדהימים וגם נועה קירל. אתה מדבר פה על אמנים כ"כ מוכשרים שלא רק שמגיע להם, הם גם עבדו ועובדים מאוד קשה. כך שזה מאוד הגיוני לי שהם קיבלו את הפרסום הזה.
"לגבי - אני לא בן אדם של אגו, אלא של עשייה. אז כמובן שכשאני רואה מוזיקאים ישראלים שמקבלים פרסום, אני אומר לעצמי 'וואלה גם אני נותן פה בראש'. אבל אני לא רודף את זה, אני לא מעלה כל הצלחה לפייסבוק או אינסטגרם. אני לא צריך שהעם שלי יבוא אליי ויגיד 'וואלה אורי, שיחקת אותה'. מספיק לי שההורים שלי, חברים שגדלו איתי, אנשים שמכירים אותי יגידו 'וואו אורי, איזה מדהים מה שאתה עושה'. אני באמת עושה פה דברים יוצאים מן הכלל, באופן מילולי. אבל אני לא עושה את זה בשביל אגו אלא נטו בשביל יצירה. פה בממפיס אני מאוד מפורסם. הרבה יותר מפורסם ממה שאני בישראל".
זה לא מקרי שנפתלי, 34, מצא עצמו שחקן פופולרי בזירת הבלוז של דרום ארצות הברית. עם כל הכבוד לסצנת הבלוז הישראלית (ויש לא מעט), בארץ הרגיש אורי שלז'אנר שהוא אוהב יש תקרת זכוכית שקשה לפרוץ. לארצות הברית הוא טס לפני 6 שנים מתוך מטרה להופיע יחד עם הרכב ישראלי שגיבש, ועל הדרך השתקע יותר ויותר באמריקנה. היום הוא מתגורר בממפיס, מקום המזוהה עם שמות כמו אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס, ג'וני קאש, אוטיס רדינג, בוקר טי, ויתר ענקים ואגדות מוזיקליות.
איך בחור מאבן יהודה מגיע לקנות בית בממפיס, טנסי?
"אני מנגן, שומע ולומד מוזיקה שחורה כל החיים. מנגן מוזיקת נשמה, בין אם זה בלוז, סול או אר נ' בי. ב-2012 הוצאתי אלבום בכורה בישראל עם 5-6 זמרים ישראלים וזו הייתה הפריצה המקומית שלי. עשינו סיבובי הופעות באירופה, ובזמן הזה שמעתי שעמותת הבלוז בישראל שולחת נציג לייצג את ישראל בממפיס בשואוקייס של בלוז. אז לקחתי את הלהקה, הגענו לממפיס, עשינו את השואוקייס והלך מאוד טוב, יצרתי הרבה קשרים. הקהילה היהודית והקהילה המוזיקלית פה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. אחרי כמה חודשים חזרתי לפה כדי להופיע חמישה-שישה חודשים, ובעצם המשכתי לקבוע הופעות כל הזמן ונשארתי פה. זה לא היה מעבר מושכל.
"באיזשהו שלב אחרי בערך שנתיים, אמא שלי שאלה אותי 'תגיד, אתה חוזר?' ואמרתי לה שאני חושב שלא. כל עוד הם רוצים את הלהקה ואני עושה פסטיבלים, חולק את הבמה עם אמנים שגדלתי עליהם ומגשים חלומות, כל עוד הם רוצים אותי פה אשאר. אני מקשיב כל החיים למוזיקה שנכתבה והולחנה הוקלטה בממפיס: אריתה פרנקלין, אלביס, בי בי קינג. ממפיס זה המקום למוזיקת נשמה. אבל אף פעם לא חשבתי שאגור פה".
"ירוחם של ארה"ב"
בין החלומות שהגשים היה גם סיבוב הופעות עם דד אנד קומפני (הגרייטפול דד עם ג'ון מאייר), מול קהל של 100 אלף איש. את סאות'רן אווניו, הרכב שכל כולו קסם, קצב וגרוב, הוא הקים עם מוזיקאים בינלאומיים שהכיר בזמן שהותו בדרום ארה"ב. אחת מהם היא הסולנית טיראני, שהפכה בהדרגה מחברה ללהקה לשותפה לחיים.
"זה התחיל בזה שאחרי שנתיים עם הלהקה הישראלית שלי, חלקם חזרו לארץ או הלכו לעשות דברים אחרים", הוא מספר. "הלכתי לאיזה מתופף שאני מכיר פה בממפיס מאוד טוב, ושאלתי אותו מי הזמרת הכי טובה בממפיס שכותבת שירים, לא רק קאברים. אז הוא הראה לי וידאו של טיראני ועפתי עליה. הבאתי אותה ללהקה שלי, היא אמרה לי שאחותה מתופפת והיא רוצה גם להצטרף. אז בעצם טיראני וטיקירה, אחותה, הצטרפו ללהקה שלי. אחרי כמה חודשים הרגשתי שיש פה משהו מאוד מיוחד ושהטייטל הקודם שלנו, "האורי נפתלי בנד", לא כל כך מתאים. אמרתי 'בואו נקים להקה ביחד, פרויקט אנחנו שותפים בו'".
ועל הדרך נהייתם משפחה, עם שני ילדים שלה ואחד משותף שלכם שבדרך.
"עברנו מאות אלפי מיילים יחד, עשרות מדינות, ואחרי כמה שנים ביחד כל הלהקה נהייתה בעצם המשפחה שלי. אני פה לבד, אז נהיינו מאוד קרובים. אני וטיראני נהיינו חברים מאוד טובים אבל גם מאוד אפלטונים. באיזשהו שלב היא באה אלי ואמרה לי פשוט: 'היי, אני אוהבת אותך, אני לא רוצה לראות אותך יותר נפגע מנשים'. ופתאום שידרגתי את החברה הכי טובה שלי לכדי בת זוג. ב-2019 באנו לישראל והתחתנו על חוף הים בנתניה".
מה היא חשבה על נתניה ועל ישראל?
"אמרתי לה 'את יודעת שישו נולד שעה מכאן'. זה לא עניין אותה, היא לא בקטע של ג'יזס. אבל ההורים שלה משתגעים כשאני מספר להם שזה מרחק שעה מאיפה שהוא נולד ושעה מהמקום בו הוא מת. זה קטע, פה בדרום להיות ישראלי אומר שאתה כוכב. פה בדרום מתים על ישראל, זה כמו ירוחם של ארצות הברית. אני מאוד אוהב את זה. כשאתה חושב אמריקה אתה חושב הוליווד וניו יורק, אבל בדרום פה זו אווירה שונה לגמרי. אני לא מרגיש פה אנטישמיות. יש לי מגן דוד באוטו, יש לי דגל ישראל בגאראז', אני חי בפה בצורה מאוד גלויה. לא הייתי עושה את זה בניו יורק או באזורים אחרים. אלה אנשים שיותר מזדהים עם הלוקאליות שאנחנו מתמודדים איתה, אנשים הרבה יותר דתיים. הם נוצרים אדוקים, מבחינתם הם זקוקים לנו. האהבה שלהם לישראל באה מהנצרות, מהדת".
יש לכם תכנון להופיע בארץ?
"כשטיראני ואני הגענו לארץ כדי להתחתן, הופענו עם גל דה פז ובעוד שני ערבי ג'אם מגניבים כאלה בתל אביב. היינו אמורים לחמם בארץ איזה אמן מחו"ל, אבל אז הקורונה הגיעה. אני מאוד רוצה להביא את הלהקה לארץ וזה יקרה מאוד בקרוב. אנחנו פשוט צריכים את ההזדמנות הנכונה לבנות קהל גם בישראל. כל החברים בלהקה מתים לבקר בארץ. אני חופר להם על ישראל כל הזמן, מראה להם קטעי סטנדאפ של שחר חסון עם תרגום לאנגלית. אני משמיע להם מרסדס בנד, גיא מזיג, הבילויים, החברים של נטאשה, והם אוהבים את זה. תפסתי את אישתי מקשיבה לאריק איינשטיין!".
אתה מאוד שונה מכל מי שעובר לחו"ל ומנסה לשכנע ישראלים להצטרף אליו.
"ככל שאני מתרחק מירושלים כך אני לומד להעריך את היופי שיש בישראל. לא עזבתי בגלל שרע. לכל ישראלי יש את הטינה הזו כלפי ישראל וגם לי הייתה, אבל זה עבר לי. אחרי שנה פה פתאום קלטתי שישראל היא מדינה מדהימה, תל אביב עיר מדהימה, וזה אחרי שהייתי בכל עיר בעולם.
"אני לא הישראלי שעובר לאמריקה, מדבר רע על ישראל ואומר 'פראיירים, נשארתם מאחור', ממש לא. יש הרבה מקומות בארה"ב שהרבה יותר רע לחיות בהם מאשר בישראל. אתה חושב שפה אין בעיות? יש פה בממפיס תחנות דלק שאני יודע שאסור לי לעצור בהן, כי יש שוטינגז (תקריות ירי) כל הזמן. בכל מקום יש יריות. אתה לא יכול לצאת מישראל ולצפות שתחייה באיזה עולם מושלם. ישראל יותר טובה מכל כך הרבה מקומות, שפשוט למדתי להעריך את האהבה שלי למדינה ולתרבות. כשגרתי בה הייתה לי רק ביקורת, אבל עכשיו אפילו לכלבה שלי יש אפוד עם דגל ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו