עם כל הכבוד (ויש כזה) לפועלו של טדי נגוסה בשבע השנים האחרונות, בעיני רבים מדובר באמן חדש מהניילונים. עבור מי שלא עקבו אחר התמורות בעולם ההיפ־הופ המקומי, הראפר בן ה־26 הוא הקול הגברי של "זה בדם שלי", הדואט המידבק שלו עם יסמין מועלם שיצא לפני שנה. זה לא מגמד את שני האלבומים שהוציא לפני כן, וזה לא אומר שכל מה שהוא עושה היום, טוב יותר משיתופי הפעולה המצוינים שלו מפעם (חפשו את "אל תשגע אותי", שהקליט עם שרק וצוקוש). אבל זה בהחלט אומר שיש במידה משמעותית יותר אוזניים על אלבומו השלישי שיוצא כעת, שכמתבקש נקרא כשם הלהיט שהוציא עם מועלם.
מי שאהב את הסגנון של נגוסה בשיר ההוא, ישמח לקבל עוד מהטוב הזה. במונחי פלואו, קצב וליריקה, נגוסה הוא בהחלט שם שראוי לספוט שהושם עליו לאחרונה. יעידו על כך שירים מצוינים כמו "משאיר אבק" הפותח ו"צריך קצת" הממכר.
אבל נגוסה מביא איתו גם ערך נוסף. בים של ראפרים משכונות טובות באזור השרון, ולצד לא מעט קטעים שעוסקים בייסורי אמן צעיר לפני פריצה, טדי מעלה לשיח גם תחושת שונוּת שנוכחת מאוד ביצירה שלו, מטעמים מובנים. בהפקתו של איתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס) הוא מחבר ביטים לסימפולים של מוזיקה אתיופית, ואפילו משלב כאן קטע מהנאום שנשאה הפעילה החברתית אלמז זרו בכנסת ישראל ב־1996, בשיאו של סקנדל השמדת מנות הדם של יוצאי אתיופיה.
נכון, פה ושם הוא מדמה קולגות (ב"חאלס להגזים" הוא מזכיר את עטר מיינר, ב"מטאור" הוא נשמע כמו נורוז). אבל גם ביניהם נגוסה מצליח להתבלט, משלב חליל בסאונד עכשווי ויורה מסרים אותנטיים במיוחד. או כמו שהוא שר בעצמו: "למה לשבת בשקט? אני כבר כאן". צודק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו