האלבום החדש של קניה ווסט: מבולגן, מגלומני ומלא כישרון

שעה ו־49 דקות. זהו אורכו הרשמי של "Donda", אלבומו החדש והעשירי של קניה ווסט. אורכו כשל סרט קולנוע. הוא כולל לא פחות מ־27 קטעים שונים ושלל אורחים מוכרים, ביניהם ג'יי זי, דה וויקנד, טרוויס סקוט וקיד קאדי. הנתונים הללו מובאים כאן גם כדי להבהיר איזו חוויית האזנה תובענית ומכלת זמן מספק האלבום הזה, אבל בעיקר כדי לספר דבר או שניים על האיש שיצר אותו.

זה לא חדש שבריאותו הנפשית של קניה ווסט אינה מופת ליציבות. היא השפיעה רבות על הקריירה שלו, שנמצאת בירידה מתמדת זה כמה שנים, ובעיקר על תדמיתו הציבורית. זו נפגעה בשל שלל התבטאויות בעייתיות, הגירושים מקים קרדשיאן, התנהלות הרשת המוזרה וגם המרוץ ההזוי לנשיאות ארה"ב. אבל איפשהו בכל הבלאגן הזה, ווסט לא שכח שהוא בראש ובראשונה אמן. ועל כן הוא פנה לכתוב את מה שהוא רואה בו אולי יצירתו הגדולה ביותר. רק חבל שתפיסת המציאות שלו כל כך מעורערת.

כי מה יש להגיד על אלבום גדוש ועמוס כל כך? עוד בטרם צאתו סבל "דונדה" (שקרוי על שם אמו המנוחה של הראפר) מיחסי ציבור בעייתיים, כשמועד יציאתו נדחה בערך חמש פעמים. קדמו לו גם אירועי האזנה המוניים באצטדיון ששכר ווסט, שבחלקם הוא התנהג בדרכו הסהרורית, ואף ירד על ברכיו ובכה על אובדן משפחתו. את כל הכאוס הזה דחף קניה, עדיין אחד הראפרים המוכשרים בעולם היום, ליצירה שבקלות אפשר היה לקצץ בחצי.

זה לא שאין כאן שירים מצוינים. שיר הפתיחה המעולה "Jail" נשמע כמו קניה של 2009. ב־"Praise God" הוא הולך למקומות אפלים מוזיקלית, ומזכיר לכולם כמה הפלואו שלו טוב. אבל גם קטע מצוין כמו "God Breathed" הופך מעיק, בגלל קטע סיום שווסט בטח ראה בו מדיטטיבי אבל בפועל הוא רפטטיבי.

בסופו של דבר, "דונדה" ייזכר כנראה כאלבום שיש בו לא מעט רגעים טובים, בתוך ערימת חומרים שצריך היה לוותר עליהם. ואולי ככל שהוא מבולגן ונטול קונספט אחיד, מדובר באלבום שמתאר באופן המדויק ביותר את המקום הנפשי שיוצרו נמצא בו.