מופע הקסמים של רוקי: נשף הרוק הגדול של אביב גפן בלייב פארק

קצת אחרי שהשמש שוקעת על הזאפה לייב פארק אתמול (שבת) בראשון לציון, ושניות לאחר שפלייליסט שירי שנות ה-80' מסתיים להתנגן לו ברמקולים, מתחילה ספירה לאחור לשנים שאינן עוד.

על מסכי הענק בפארק מוקרן פרומו ראשון ל"שנות הירח", הסדרה העלילתית אודות אביב גפן והאופן בו פרץ לתודעה הישראלית בתחילת שנות ה-90'. ייסורי גפן הצעיר, אם תרצו. נח אנגלהרד, השחקן שמגלם אותו, נראה בו דומה למדי לזמר בתחילת דרכו, ומבט ראשוני על המוצר הטלוויזיוני הראשון שיספר את סיפורו שלא באופן תיעודי נראה מבטיח ומסמן את כל הנקודות החשובות בו: האיפור, חולצות הרשת, הבעיות בבית, הקול, אילנה.

עם תום הפרומו, נראה על אותם המסכים ויז'ואל של גפן בגרסתו הבוגרת - בחליפת אסטרונאוט, כחלק מפרסומת לקידום מופעי 30 שנה לאלבום הבכורה שלו, "אור הירח". הציניים שבינינו יגידו שעוד בטרם החל נשף רוק 9 שלשמו נתכנסנו אמש, גפן כבר מוכר לכם את הדבר הבא בעניינו. בין אם זו סדרת טלוויזיה ובין אם סדרת הופעות. מהלך ציני? אולי, אבל אם לשפוט לפי מידת ההיענות לנשף במהדורתו התשיעית (שהייתה אמורה להתקיים בשנה שעברה, אך נדחתה בשל מגיפה שארבה לנו בכל פינה), נראה שלסחורה של המוזיקאי יש גם לא מעט קונים.

למעלה מ-12 אלף מהם פקדו את הלייב פארק בראשל"צ אמש, למה שהיה לגדול, הגדוש והגרנדיוזי שבנשפי הרוק עד כה.

הקונספט של האירוע די ברור. מדי שנה בוחר המוזיקאי תמה שתלווה את מה שהוא בבסיסו הופעת ענק שלו, בתוספת אורחים משתנים. אלה, כמתבקש, נבחרים על פי מידת התאמתם לקונספט הנוכחי. נשף רוקסן, לדוגמה, הפגיש אותנו עם גיבוריו הגדולים של עידן הלהקות הישראליות של שנות ה-90'. נשף רוק 7 היה בסימן 70 שנות מוזיקה ישראלית וקיבץ יחד גיבורי יצירה ישראלית גדולים - מכוורת, דרך נוער שוליים ועד החברים של נטאשה. לרוב בוזק גפן על המתכון המנצח של אורח חו"לי - אם בכדי להוסיף שכבה של נצנצים על האירוע ואם בכדי להגשים פנטזיה שלו (כמו במקרה האירוח של ברט אנדרסון, סולן להקת סווייד).

והשנה התקיימה מהדורתו התשיעית של האירוע בסימן חזרה לאייטיז. במילים אחרות, אמר לנו גפן השנה, הכינו את כריות הכתפיים, הסינתיסייזרים (שממילא תמיד נוכחים ביצירה שלו), התספורות המנופחות ואולי גם את התמימות. כי זה הולך להיות ערב גדוש ועמוס. מאוד.

בראיון שהעניק ל"ישראל היום" לפני תחילת המופע, סיפר הזמר שהרעיון לנשפי הרוק התחיל בעצם כשאירועי ענק שנתיים כמו "רוק עצמאות" ו"ליל אהבה בצמח" השיבו נשמתם לבורא.

גפן, מזהה מגמות חד ממש כפי שהוא יוצר מוכשר, זיהה את הוואקום שנוצר בתרבות הפנאי הישראלית. הוא חיבר אותו לצורך שלו עצמו להופיע ויותר מזה - לארח, והתוצאה מאז 2012 היא ערב שעם כל שנה שעוברת הופך יותר גדול ומרשים במונחי רשימת המשתתפים שלו. והשנה נדמה שהיא התעלתה על כולם, עם קאדר כמעט בלתי נתפס של מוזיקאים ואורחים. לא כולם, אגב, התאימו לחלוטין לקונספט. לא שזה משנה יותר מדי.

כך חזינו באירוח נהדר של אמיר דדון (אורח חוזר בנשף הרוק), מבצע בקולו הענק את "אור גדול" שלו, וכן שר לצד המארח גפן את שירו שלו "האם להיות בך מאוהב". ואז מה אם דדון בילה את שנות השמונים כילד, אפילו לא נער מתבגר. גם להקת שפיות זמנית הייתה שם, אחרי הכתבה ההיא של חדשות 12 שחזרה אל סיפור הצלחתם עם להיט הענק "הקיץ האחרון", שיצא ב-1989. כלומר- ממש רגע לפני תחילת הניינטיז. נינט טייב, שהגיעה ממש בסוף הערב ונתנה מקולה האדיר -ב"שומקום" ו-"שווים", היא סמל מובהק של העשור הראשון של שנות ה-2000, וברי סחרוף הוא, ובכן, על זמני.

אבל העיקר הוא, כמו תמיד, הכוונה והביצוע. ובמקרה של נשף האייטיז, שלווה בווידאו-ארט ברוח התקופה, לבוש הולם של המוזיקאי וחברי התעויוט ואפילו מאשאפ בין "מקסיקו" ובין "Thriller" של מייקל ג'קסון - מדובר בהצלחה.

גפן נראה היה נרגש באופן אותנטי למראה החברים, הקולגות והאלילים שלו, שנשזרו בין ביצועים שלו ולהקתו לקלאסיקות אהובות - ואלוהים יודע שיש לו לא מעט כאלה. מ"על הכנרת בזריחה" בעיבוד אייטיזי שפתח את הערב, דרך "מיליארד טועים" העוקב, ובהמשך גם "המכתב", "בוכה על הקבר", "שיר עצוב" בגרסה אקוסטית, "אל תדאג", "אולי", והרשימה באמת בלתי נגמרת.

א.ג הוא מסוג האמנים שיכולים להכניס את כל קטלוג היצירה שלהם כפתקים בכובע, ובכל פעם שיישלף אחד הוא יפגע בלהיט - וזה בדיוק הסיפור של הערב הזה, גם בחלקים נטולי האורחים. פשוט כי לגפן יש כל כך הרבה מהם, והם באמת מגיעים בצרורות ובכמויות בלתי נתפסות.

אבל חלק הארי של הערב הוא כמובן שיתופי הפעולה, ומאלה היה בשפע בערב שאורכו כמעט שלוש שעות. הייתה שם הפתעה כיפית בדמות סי היימן, זמרת על ומכוכבות הענק של ישראל השנות שמונימית.

היא ביצעה יחד עם גפן את "גיבור גדול" שלה - עדיין שיר מעולה אחרי כל כך הרבה שנים, מובל על ידי הקול וההגשה המשובחים שלה. חברי תיסלם, מי שגפן מגדיר כהרכב שהביא את בשורת הדיסטורשן וההרמוניות לארץ, הרימו את הפארק עם "אור של כוכבים" ו-"חצבים פורחים".

אגב "חצבים", מדובר בשיר שכתבה בזמנו הלהקה עבור מסע פרסום שנועד לעודד בני נוער לפתוח חשבון בנק, במסגרת תוכנית צעירים שנקראה אז "מועדון חצב". יאיר ניצני ויזהר אשדות, כותבי טקסטים ביקורתיים שמייצגים את ההיפך המוחלט מהציניות הטמונה באקט, החליטו בתגובה לכתוב שיר מחאה על מלחמת לבנון הראשונה. חצבים, יודע כל מי ששירת בצה"ל, הוא כינוי לחללים. וכך, בכסות של שיר קמפיין, נולדה יצירה אודות האבסורד שבמלחמה, הכאב והשכול.

וזו לא הפעם היחידה בה הנושא הועלה בערב: את "עורי עור", שיר שיצא ממש בתזמון מדויק עם תחילתה של האינתיפאדה השנייה והיה לאחד מפסי קולה, הקדיש גפן לאיציק סעידיאן. כזכור, סעידיאן הוא נכה צה"ל שהצית את עצמו באביב האחרון, לאחר שהתייאש מההתעלמות הממסדית ממצבו הנפשי לאחר שלקה בטראומה במבצע "צוק איתן". "ישראל אחראית להחזיר אותם שלמים - לא רק פיזית", אמר אביב, והקדיש את השיר "למי שחזרו מהמלחמה - אבל לא באמת חזרו".

ורכבת האורחים ממשיכה לדהור, יש בה אינספור תחנות. אחת מהן בדמות סמנת'ה פוקס - אלילת פופ ומושא הערצה של לא מעט נערות (ונערים) שנולדו בסבנטיז. פוקס מנצלת את זמן הבמה שלה להעלות זכרנות מהביקור הראשון שלה בישראל ב-1986, במהלכו הפנימה את מידת ההערצה כלפיה. היא ביצעה את "I Only wanna be with You" ואת "Touch me", בביצוע ווקאלי לא רע, אבל אין ספק שמה שרוב באי הפארק יזכרו ממנו זה הרגע בו החליטה להראות חיבה פיזית (יש שיטענו מוגזמת) כלפי מארחה, שהיה נראה מאושר ונבוך בו זמנית מעצם המעמד. איפשהו, גפן הטינאייג'ר והפוסטר של פוקס שהוא מספר שתלוי בחדרו, מזילים דמעה של אושר. גם יסמין מועלם קפצה לבקר, לביצוע הגרסה החדשה והעדכנית שלה ל"אור הירח".

אירוח חביב אך פחות מוצלח נרשם בדמותו של לימאהל, שחתום על להיטים כמו "Too Shy" ו-" “The Never Ending Storyאותם גם ביצע אמש. לימאהל עצמו היה נראה די נהדר, יש לציין, בגיל 62, וניכר שהוא עבר בגבורה את שנות השמונים. גם אם גרדרובhת הוא עדיין נמצא בהן, הוא דיגמן מראה צעיר, כריזמה ורוח חביבה (אף שמבחינה ווקאלית, הוא לא בדיוק הצליח להגיע לגבהים שדרשו ממנו השירים שבזכותם הופיע כאן).

אירוח שדווקא הרים את הערב לשמיים היה זה של אודי כגן, או משיח - בשבילכם. כגן, כמו שהוא קומיקאי בחסד, הוא גם מוזיקאי לא רע בכלל. והכימיה שלו ושל גפן, שנראתה לאחרונה בתכנית "קארפול קריוקי", הייתה ניכרת גם כאן, במה שהיה לאחד מרגעי השיא של הערב. משיח, דמות שכל מהותה אייטיזית, שרה את "שיר הסמרטוטים" בגרסה אצטדיונית סוחפת, חבר לגפן לביצוע פסנתר משותף של "מלאך" לקול שאגות הקהל.

רגע שיא אדיר נוסף נרשם כשברי סחרוף, נסיך הרוק הישראלי ואורח כמעט קבוע בנשף, עלה לבמה והעניק יחד עם גפן ביצועים מעולים ל"ניצוצות" ו-"סוף העולם" המשותף שלהם.

זה לא שלא היו דברים לשפר לנשף הבא (ועוד נגיע אליו בקרוב): הערב התחיל בעשר ורבע - שעה די מאוחרת עבור לא מעט מהנוכחים בקהל, שחלקם נאלצו לעדכן את הבייביסיטר כי ייאלץ להישאר בביתם אל תוך הלילה. עתיר אורחים מוכשרים ככל שיהיה, ערב מסוג זה צריך לדעת להתנהל גם מבחינת שעות. פשוט כדי לא ליצור מצבים בהם הקהל - מי מטעמי אורך המופע, גיל, חום או לחות, פשוט מוצא עצמו מותש. לצד כך, לא כל האירוחים היו שווים ברמתם: אל מול רגעים כמו סחרוף ודדון עמדו נאמברים כמו זה הפחות מוצלח של שפיות זמנית (לא שאפשר להאשים בכך ממש את ההרכב הלא פעיל כבר עשרות שנים). במקרה של לימאהל נראה שהאנשים בקהל פחות התרגשו למראהו. זאת, יש לשער, מכיוון שבעוד אביב "גדל עליו" - הם עצמם גדלו על אביב, כך שהחיבור הדורי שלהם אל הזמר הבריטי כמעט לא קיים. 

 אבל למה להתעכב על קטנות? כי בכל מובן אחר ערב האייטיז מלא האורחים של אביב גפן היה חתיכת יציאה מרשימה, אפילו בלתי נתפסת - במונחי הפקה, רשימת משתתפים וארגון. כשהוא הולך ומגבש את מעמדו כאירוע כמעט חובה בלוח השנה התרבותי בישראל, מה שהתחיל כהופעה קבועה של אביב בשילוב מספר חברים, הפך עם הזמן באמת לאיבנט. אקסטרווגנזה שמשלבת ישן בחדש, עושה כבוד לאלה שסללו את הדרך, אך מאפשרת ביטוי גם לדור החדש במוזיקה הישראלית.

לפי גפן, כבר עכשיו יש מחשבות על קיום הטקס בשנה הבאה בפארק הירקון, דבר שלחלוטין ימצב אותו סופית כבר כפסטיבל לכל דבר, לא רק מופע של איש אחד וחברים. כשחושבים על השנה וחצי האחרונות בתעשיית המוזיקה העולמית ועל המקום בו התרבות הישראלית הייתה שרויה בו תקופה ארוכה כל כך - זה כמעט בלתי נתפס.