ניצחון מצולק: דניס לויד בהיכל מנורה

להגיד שדניס לויד חזר לישראל כמנצח יהיה כמו להגיד שהשנה החולפת הייתה מאתגרת. היא הייתה כזו, ללא ספק (עבורו הייתה זו 2018 המצלקת יותר, כפי שישוב ויספר במהלך הערב). אבל להגדיר אותה בתואר מעורפל כל כך לא יעשה עמה חסד - כי לויד (שנולד וגדל בתל אביב כניר טיבור) לא שב אל המקום אותו עזב כמוזיקאי עלום לפני מספר שנים, בתור אמן מוכר שזוכה להצלחה נוכחת אך מינורית למדי בעולם. דניס לויד חזר לארץ כמו הדבר הכי קרוב שיש היום לרוקסטאר.

הסיפור שלו מוכר וכבר סופר לעייפה, אבל בכל זאת נעבור עליו בזריזות. אמן צעיר מנסה את מזלו בתעשיית המוזיקה המקומית, שמתעלמת ממנו לחלוטין. הוא עוזב את הארץ, ממשיך לעבוד על השירים שלו מכל העולם דווקא מבנגקוק (האגדה מספרת שרוב שיריו הראשונים נכתבו בחדר נטול וויי-פיי), ומשחרר את היצירה שלו אל אוקיינוס הרשת, בתקווה שמישהו יידוג אותה. ״Nevermind" אחד מאוחר יותר האינטרנט נשבר וטיבור, כעת כבר דניס לויד, הוא אמן מבוקש. ומאז הוא ממשיך לתחזק את הקריירה שלו בהצלחה, לשחרר להיטים ואפילו לסגור חשבון עם התקשורת והתעשיה הישראלית, שלא זיהו את הפוטנציאל הראשוני. נו, סיפור ״משנה מקום - משנה מזל״ קלאסי. או בגרסתו המודרנית יותר - משל לעצמתה של חכמת ההמונים, וקייס סטאדי מרהיב אודות האופן בו האינטרנט טרף את הקלפים בשני העשורים האחרונים.

ועדיין, עבור מי שלא ראה בלייב את הדבר האמיתי, כלומר את מידת והסגידה לאמן שהוא בבסיסו מקומי, לא יכול להפנים את גודל התופעה. אפילו כותב שורות אלה, שהגיע אמש (חמישי) אל היכל ״מנורה״ בתל אביב מצויד מראש בידע (וציניות) ומוכן להסתכל לדבר בלבן של העין, יצא מופתע. כי כשדניס לויד עולה על הבמה לאחת משתי הופעות בישראל (שכל הכרטיסים אליהן אזלו תוך שעה), הוא מתקבל באהבה, שאגות והערצה לה זוכים לרוב אלה המבקרים אותנו מהנכר. צווחות מעריצות השמורות בדרך כלל לכוכבי פופ שקורים ממש עכשיו ונמצאים בשיאם היצירתי והסלבריטאי. אידיאליזציה שכולה תוצר של רוח נעורים, יש שיאמרו תמימה - אחרים יראו בה מזוקקת. במילים אחרות - דניס לויד התקבל בישראל כמו ג׳סטין ביבר.

לזכותו יאמר שהוא גם נראה כמו אחד שיודע להעריך את מה שקורה סביבו. בהופעה שאורכה מעט יותר משעה הוא לא מספיק להודות ולהחמיא לקהל שבא להרעיף עליו חיבה, וניכר שהוא עצמו עדיין לא הפנים את מימדי ההצלחה. ״איזה מרגש להיות פה, אני רואה פה פרצופים עוד מההופעות הראשונות״, הוא אומר בתחילתו של הערב, רגע לפני ביצוע של ״Demons״, ואפשר להאמין לו. הוא עוד ישוב ויספר על התלאות שעבר בשנים האחרונות, יזרוק חולצות באוויר שינחתו על מעריצות מאושרות, יגיב ללא מעט שורות שנזרקות לעברו מעומדי השורות הראשונות, ובאופן כללי יראה כמי שלא בא לתת שואו וללכת, כמו להתמזג עם אהבת ההמון שצבא על ההיכל.

גם מוזיקלית מדובר בהפתעה. מי שמכיר את הלהיטים של לויד (ועבר את גיל 33, נניח) לא תמיד הבין את האפיל שבהם. רוב להיטיו הגדולים לא באמת נשמעים שונה משירי פופ אחרים ברוח התקופה. רובם קצרים, משלבים אלמנטים לטיניים ולעתים נוטים להישמע דומים מדי זה לזה. למעשה, על כמה מהם אפשר להלביש באופן מושלם את שורת ההוק ״I'm in love with the shape of you״ (באמת, נסו והווכחו בעצמכם). מי שאזנו לא כרויה לפופ העכשווי, לא מתחבר אל ״Leftovers", ״Anxious" או ״Wild West״, שכולם בוצעו אמש. אבל גרסת ההופעה החיה שלהם היא סיפור אחר לגמרי. כשהם מבוצעים בפני קהל בתוספת שכבות רבדים שרק כלים חמים יכולים להעניק, גם מי שנמצא בצדן הדרומי של שנות ה-30׳ שלו יכול להתחבר. לויד וההרכב שמלווה אותו משלבים גיטרות וכלי נשיפה לרוב (וזה זמן טוב להכריז שהסקסופון הולך ועושה את דרכו שוב אל עולם הפופ) עם וידאו ארט ותאורה מינימליסטים אך אפקטיבים, וכל העסק יוצר תחושה של מופע מושקע במידה הנכונה.

אגב אותן גיטרות. מבחינות רבות דניס לויד הוא סוג של אנומליה בעשור הנוכחי. זמר שכל האסתטיקה שלו שאובה מעולמות הרוק, כל קעקועיו, לבושו והאופן בו הוא מציג את עצמו מקורם באייקוני דיסטורשן, מצליח לייצר פופ עכשווי ולהפוך כוכב לצעיריםץ גם אם מהותו (החיצונית או המוזיקלית) בגיבורים של פעם. דברים טובים מחזיקים מעמד לנצח, מסתבר, ואולי הוא זה שישיב את סולו הגיטרה מתישהו בקרוב אל הרדיו והמצעדים.

זה לא שהכל בהופעה שלו מושלם. הנטייה של הזמר לפצוח במונלוג לפני כל שיר, לפעמים קוטעת את הרצף האנרגטי שטמון בירייה של להיטים בזה אחר זה. ברגעים מסוימים אפשר להאמין שלויד בכלל מדמה עצמו לגורו לחיים טובים. ״אם אי פעם נתקלתם במישהו שמוריד אתכם למטה אז השיר הזה בשבילו״, הוא אומר בהקדמה ל-״Meditation". ״תמיד הייתי מוזר, עושה מה שבא לו, יש משהו מיוחד בלהיות מוזר״, הוא מספר לפני ״Alien". ״תאהבו, תשמחו ותמיד תזכרו שהמנקודה הזו אתם ממשיכים רק קדימה״ הוא ינחה, אחרי שיספר על האופן בו נרפא מחיידק האגו.

בדרך הוא גם ישלח אתכם לצפות בדוקומנטרי החדש שלו (שנמצא ביוטיוב), המתאר את השנים הקשות שעבר, אשר כללו בין היתר מאבק בחברת תקליטים וחבר שאבד. ״תמיד יש פתרון״, הוא יגיד, לקול אישור וצרחות הקהל. לא בדיוק מדריך שימושי לחיים, כמו וואן ליינרים קלישאתיים לבסיס מעריצים משולהב. ועדיין, יש להגיד, גם בקלישאות יש המון אמת. ואם יש מישהו שיכול ללמד את העולם משהו על ניצחון, התמדה ויציאה ממשבר, יתכן שלויד הוא בהחלט מדריך מוסמך לכך. למספר שניות הוא גם הופך מדריך להתמודדות עם זעם, כהקדמה ל״GFY" (ראשי התיבות מדברות בעד עצמן).

קצת לפני הסוף הוא ידבר על ישראל מנקודת מבט חיצונית. ״הרבה זמן לא הייתי בארץ תקופה ארוכה ומרוכזת, תמיד הייתי בנסיעות ובטורים״, יספר. ״פתאום מצאתי את עצמי מסתכל החוצה על מה שקורה פה, ואני חייב להגיד לכם שהלב נשבר. כמה כעס יש פה בין אנשים, פשוט לא יכולתי לראות את זה. אתם חייבים להבין משהו, אם השנה האחרונה לא לימדה אתכם: החיים הם דבר מאוד זמני. בואו נאהב אחד את השני״.עוד קלישאות ניו אייג׳? לגמרי, אבל אורח לרגע רואה כל פגע. ובמקרה של ישראל של השנים האחרונות, בהחלט ניתן לדבר על מראה שמוצגת בפני כמויות בלתי נתפסות של פגע.

ממבט מבחוץ על לויד עצמו, כנראה שזהו אחד המוזיקאים שמספרים יותר מהכל את רוח התקופה. זמר פוגש מחשב והופך להצלחה. שואב מהעבר אבל לגמרי מתאים את עצמו לצליל של ההווה. הוא לא ספריגנסטין שיביא לכם שלוש שעות של הופעה, אבל גם לא סיה שתמכור לכם שעה משמימה. ההופעה שלו מדויקת בזמנה, מלאת שיאים, נוטפת זיעה אמנם אבל לא אובר מאמץ. היא נשמעת טוב, נראית נהדר (לא מעט הודות למצלמת רחף שחגה כל העת מעל הבמה והקהל ומקרינה למסך הענק) ובנויה באופן מושלם לקהל עם זמן ריכוז קצר. 4 שנים אחרי שהתפוצץ על העולם, האיש ששר ״Never Go Back" שב אל המקום שלא ראה בו דבר - ככוכב ענק לכל דבר.