נפתח באנקדוטה: הראיון האחרון שכותב שורות אלה קיים עם גלעד כהנא התקיים לפני שלוש שנים בדיוק, אבל נגנז לנצח, ובשלב זה כבר אפשר להסיק שהוא גם לא יפורסם לעולם.
הוא עסק בתערוכה שקיימו אז סטודנטים בשנקר סביב יצירותיה של להקת ג'ירפות שהוא מוביל, והכתבה בנושא כבר היתה מעומדת ומוכנה לפרסום בבוקר ראשון, 8 באוקטובר. אירועי השבת שקדמו ליום הפרסום המיועד הזיזו לוחות טקטוניים בישראל ובכל העולם, ולמשך זמן מה ענייני תרבות לא עמדו בראש סדר היום של קוראי העיתונים הישראליים. "נפתחו שערי הגיהינום", מגדיר זאת כהנא היום.
בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, ורגע לפני יום בחירות שכולו עוסק באדוות אותו היום, כהנא עומד במרכזה של תערוכה אחרת, שנפתחה לפני כמה ימים. הפעם אלה יצירותיו שלו שנאצרו בה.
"אסופה מהרבה שנים"
בתערוכה "אף אחד לא מכאן", שתוצג במסגרת פסטיבל "אאוטליין" בירושלים - הפסטיבל הבינלאומי לאיור ולעיצוב גרפי בקידומה של עיירית ירושלים, שמוציא את האמנות מהמוזיאונים אל הרחובות והסמטאות של עיר הבירה - כהנא מסכם כמעט 30 שנות יצירת קולאז'. הוא מרבה לעבוד בטכניקת גזירה פיזית של אימג'ים שונים ובהדבקתם יחד לכדי קולאז'ים, שמייצרים קונטקסט ונרטיב חדשים.
חובבי היצירה המוזיקלית שלו בוודאי יזהו חלק מהעבודות, שהיו עטיפות אלבומים רשמיות של ג'ירפות. שם התערוכה מרפרר, גם אם לא בכוונה, ל"אני לא מפה", אלבום משותף של כהנא ושל המפיק גיא מוזס.
"התחלתי לצייר ממש בגיל 3 וחצי, די באובססיה", הוא מספר, "רק כשהתחלתי לשיר בעצם התחלתי להבין למה אני כותב ומצייר: אני כותב כדי שיהיו לי מילים לשיר, ואני עושה אמנות כדי שיהיו לי עטיפות לאלבומים.
"התערוכה הזו שונה מתערוכות אחרות שעשיתי, שהיו סדרות שסיכמו תקופה מסוימת. התערוכה החדשה היא סיכום של שלושה עשורים. זו אסופה מהרבה שנים, תקופות וסגנונות של קולאז'ים. שמה של התערוכה מתקשר עבורי קודם כל לעבודת הקולאז' עצמה, שבה כל אלמנט מגיע ממקום אחר. כלומר, אתה תולש את הגיבור מהקונטקסט שלו ואז מערבב עם דבר אחד. וברגע שאתה תולש משהו מאיפה שהוא היה במקור - הכל יכול לקרות. אתה משחרר אותו מההקשר שלו ומאפשר לו לקבל משמעות חדשה.
"זה באמת מאוד מזכיר לי את המדינה שלנו. אנחנו ממש מדינה שהיא קולאז', וזה משהו שמיוחד לנו. כל אחד פה מגיע מאיזה סיפור אחר. כשאתה פוגש פה מישהו, אתה שואל: איפה נולדת? איפה ההורים שלך נולדו? אלה שיחות שאין בשבדיה. מצד אחד זה מיוחד, וזה גם יתרון גנטי. מצד שני יש בזה גם אתגר, כי הדברים היחידים שיכולים להחזיק את הניסוי המופלא הזה הם סובלנות, הכלה וקבלת האחר, וזה משהו שהוא לא תמיד פשוט".
יש מחקרים שמראים שהמדינות המשגשגות ביותר הן אלה שהאוכלוסייה שלהן היא הומוגנית, והשעטנז הישראלי הוא כל דבר פרט לכך.
"אני חייב להודות שבתור אדם שגדל במקסיקו ובארה"ב ובכל מיני מקומות, מבחינתי אין שום מקום אחר חוץ מכאן. אני מאוד מעריך את העובדה שכשאתה עומד במכולת אנשים מקטרים בעברית, או את זה שהנהג שלידך בפקק מקלל בעברית, גם אם הוא מערבב אותה עם ערבית. זה שאנחנו חולמים בעברית זה לא מובן מאליו, כי חוויתי את זה אחרת. אנחנו מדינה בשלב הנעורים שלה, עוד יש לה פצעים על הפנים. אנחנו עבודה בתהליך".
אתה נשמע מפויס־משהו היום - מאוד שונה מהתחושות שלך ב"מי שלא חולם כועס".
"כנראה אני בתנועה ויש תקופות שונות. לפעמים אתה כותב שיר כמו 'יש לי חור בלב', לפעמים אתה כותב את 'אפריקה שלי' ולפעמים את 'צריך לסגור הכל'. יש לנו המון רבדים. יצירתיות אמיתית נובעת מאופטימיות, משמחת חיים. זו לא שמחה של happy, אלא יצר החיים. אבל מבחינתי, אופטימיות היא ברירת המחדל. אני חושב שזה הדבר הכי פרגמטי להיות".
20 שנה ללהקה
אנחנו נמצאים היום מרחק 27 שנים מצאתו של "משוחח עם כסא", אלבום הפריצה של ג'ירפות. אבל התקליט שעבור רבים הוא זה שהפך אותם מלהקה מוערכת לכדי סנסציית רדיו והופעות שפונה למגוון קהלים הוא "גג", שהלהקה תציין 20 שנה לצאתו ב־24 בדצמבר בהיכל התרבות בתל אביב.
"הרבה פעמים להקות חוות את משבר האלבום השני", הוא אומר, "אצלנו זה היה הפוך. מבחינתנו זו היתה עוד קפיצה בקהל, ואולי גם בתפיסה הכללית שלנו. כל אלבום הוא בעצם כמו חידוש חוזה".
