אם נולדתם בשנתון או בדור של אספני אלבומים, לא משנה באיזה פורמט, כנראה הכרתם לא מעט כאלה שנחשבו לקלאסיקות. יצירות חובה בכל ספריית תקליטים ובהמשך דיסקים.
אלבומים שאם נמניתם עם אלו שהגדירו את עצמם אוהבי מוזיקה אמיתיים, כנראה החזקתם בהם על המדף - בין שרכשתם אותם בעצמכם ובין שהיו ירושת ויניל מההורים. זו רשימה ארוכה מאוד, והיא כוללת לפחות שלושה אלבומים של הביטלס (בטוח ש"סרג'נט פפר" היה שם וכנראה גם "ריבולבר" ו"אבי רואד"), כמה של פינק פלויד (נניח "החומה" ו"Wish You Were Here"), "נוורמיינד" של נירוונה, אולי גם את "נברסקה" של ספרינגסטין, ובאמצע עוד עשרות אלבומים שהעטיפה שלהם הפכה איקונית לא פחות מהשירים שבהם.
בעולם הרפואה קיים מונח בשם "התאוששות סופנית". מדובר במצב שבו אדם שנמצא לקראת סוף חייו חווה פרץ חיות, התפרצות אחרונה של אנרגיה או חיוניות, לפני שהוא נופח את נשמתו סופית. התופעה הזו, אגב, אינה אקסקלוסיבית למצבי טרום מוות מעולם הרפואה.
אותו עיקרון קיים, למשל, גם במערכות יחסים קמלות - שחוות רגעים יפים או מסעירים רגע לפני נבילתן הסופית. 20 שנה אחרי שיצא, ובאופן שמאפשרים רק מרחק של זמן ופרספקטיבה, ניתן כבר לקבוע שגם "Back to Black", האלבום השני והאיקוני של איימי וויינהאוס, היה רגע של התאוששות סופנית שקדם למוות. לא זה של וויינהאוס עצמה (מותה היה עתיד להגיע חצי עשור מאוחר יותר) כמו מותו של רעיון.
כי כשהלכה לעולמה, איימי הפכה להיות המוזיקאית האגדית האחרונה שהצטרפה למועדון ה־27 המפוקפק, שבו היו חברים לפניה שמות כמו ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, בריאן ג'ונס, ג'ימי הנדריקס וקורט קוביין. איימי, יחד עם תחושת ההחמצה מעצם המחשבה על השירים, הלהיטים והקריירה הגדולה שעוד היו לפניה, מתה כשהיא לוקחת איתה אתוס שלם. של חופש, של לכלוך, של פריצת גבולות.
נכס צאן ברזל תרבותי
כפי שהוכיח המפיק והמוזיקאי מארק רונסון באותו "Back to Black" שהפיק לוויינהאוס - רוקנרול לא תמיד מוגדר על ידי דיסטורשן. אסתטית, "Back to Black" הוא אלבום רטרו סול. הוא הושפע הפקתית ממוטאון, מדו־וופ ומ־R&B סיקסטיזי. אבל הוא, והזמרת ששרה את שיריו בכנות פוצעת עד כאב, היו בעצם חלק משרשרת ארוכה של אלבומים ואמנים שנוצרו בהשראתו או במסגרתו של אתוס רוקנרולי שנולד עשורים לפני כן ודי הסתיים - לפחות ברמת הפופולריות המיינסטרימית, באלבום של וויינהאוס. אחרי התקליט ההוא קשה לחשוב על אלבומים אחרים, לא שירים אלא יצירות שלמות ומוגדרות, שהפכו קאנון, נכס צאן ברזל תרבותי.
יש לא מעט סמליות בכך ש"בחזרה לשחור" יצא בסתיו 2006. שני עשורים הם בדיוק הזמן לבחון יצירה בהקשר היסטורי, והאלבום ההוא, על 11 רצועותיו ולהיטי הענק שייצר, יצא בנקודה בזמן שתכריע ותקבע את 20 השנים שתבואנה בהמשך. חציו הראשון של העשור הראשון של שנות האלפיים אמנם כבר לא התנהג כמו שנות ה־90, אבל הוא עוד לא הגדיר לחלוטין את מה ששנות האלפיים יהפכו להיות. אלה היו השנים 2006-2007 שיתבררו בהמשך כקריטיות באמת בעיצובם של תקופה, תרבות, עידן, אפילו אנושות שלמה.
באותם חודשים גוגל תקנה את פלטפורמת יוטיוב, סטיב ג'ובס יציג לראשונה את האייפון - משבש טכנולוגי ותרבותי ששינה לחלוטין את כללי המשחק כמעט בכל תחום חיים אפשרי. רדיוהד יוציאו באותה תקופה אלבום חינמי ברשת וישבשו בעצמם את תעשיית המוזיקה. ובדיוק באותו שבוע שבו "Back to Black" יצא, שהיה אז רק עוד אלבום של זמרת אנונימית למדי, שחררה זמרת אנונימית אחרת את אלבום הבכורה שלה, שנקרא על שמה - טיילור סוויפט. והנה לכם רגע חילופי משמרות שאם היה מופיע ביצירה ספרותית, היה נחשב כמעט לא אמין מרוב סימבוליקה.
איימי וויינהאוס שרה על פצעים בנפש ובלב, התמכרויות, בדידות, הרס עצמי, רגעי שיא מופלאים ושפלים עלובים. סוויפט, הזמרת שיש שיטענו כי מגדירה כעת את דורה, שרה גם היא על פרידות ושיברון לב. ואף שמדובר ביוצרת מוכשרת ובסיפור הצלחה של אמנית ראויה, יצירתה לחלוטין נטולת הכאב והזוהמה של וויינהאוס. אלה כבר לא יהיו מנת חלקם של הזמרים והזמרות הפופולריים של דורם. כי אחרי "Back to Black" ולכתה של איימי יגיע פופ אחר, סכריני יותר, מסחרי מאוד, מצטלם נהדר ומעוצב לעילא. יש שיוסיפו גם - קצת חסר נשמה.
אתוס הולך ונעלם
את הנשמה שלה עצמה תמסור וויינהאוס בקיץ 2011, חודשים ספורים אחרי שהושקה אפליקציית אינסטגרם, שתתרגם כאב לפילטרים. "Back to Black" היה פרץ חיים אחרון של אתוס שהלך וגווע לו, בטרם פינה את מקומו לדור של מוזיקאים נקיים, לא פוגעניים מדי - לפחות לא כלפי רגשות הציבור, גם לא כלפי עצמם.
אולי זה לטובה ובאמת הסמלים הקודמים היו גם ילדותיים, יהירים ורעילים למדי. איימי בעצמה תעיד על כך כששרה "אמרתי לך שאני צרות, אתה יודע שאני לא מביאה טוב". זה לא אומר שכל הגיבורים הגדולים שלנו צריכים להיות מוכי יגון, מכורים או שבורים, אבל אלה החומרים שמהם נרקחים האלבומים הכי טובים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו