"הבנתי שהנעורים לא יחזרו": הזמרת האהובה פותחת הכל

בתקופה האחרונה בלטה הכמיהה למה שהיה פה פעם, ההתרפקות על הנוסטלגיה במציאות כואבת וקשה. אל תוך הגל הזה נוצרו יצירות אמנות, שירים, תערוכות ומופעים שמתכתבים עם הגעגוע ומנסים לנחם ולחבק את הצער דרך המילים, המנגינות והתמונות.

היום יוצא לעולם שיתוף הפעולה הראשון של בני הזוג שירה מרגלית וים רפאלי - דואט זוגי שנקרא "MTV ורוקנרול" שהפיק רפאלי, שיר הנושא מתוך האלבום החדש של שירה, שמדבר על זהות, התבגרות וגעגוע אל סוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000.

"הדור שלנו, גם שלי וגם של ים, מכונה 'זילניאלז', כלומר שילוב של דור ה־Y עם דור ה־Z. אנחנו בעצם הדור שחווה וטעם קצת מהילדות של ללכת לגן שעשועים בלי פלאפון כשההורים מחפשים אותנו ולחזור הביתה לראות קלטות, אבל גם חווה את המעבר לעולם הדיגיטלי של האינטרנט והרשתות", מספרת שירה (32) בראיון ל"ישראל היום".

"זה לא שביום שנגמרו שנות ה־90 כל מה שהיה שייך לניינטיז נעלם, נשארו עוד דברים בשנות ה־2000. אני גם גדלתי בבית עם שתי אחיות גדולות מאוד ממני, אז הייתי מחקה אותן ואוהבת אותם דברים שהן אהבו, ומצאתי את עצמי בשנה האחרונה מתגעגעת לילדות שלי, לתקופה עם התמימות הזאת שלא נחזור אליה".

הזמן עצר מלכת

שלוש השנים האחרונות סחפו רבים על גל של נוסטלגיה. את מרגישה שגם עלייך זה השפיע?

"זה מאוד פילוסופי ואולי קצת פלצני, אבל אני חושבת שחיינו בנקודה בהיסטוריה שבה הזמן עצר מלכת. תקופה בחיים שהיית צריך להוריד את הראש כי פתאום אתה לא רק אדם אלא בורג בתוך משהו לאומי שקורה.

"בהתחלה, בקורונה, זה היה מול העולם, ואז 7 באוקטובר הגיע, וזה היה עוד יותר אינטימי ועוד יותר שלנו והרבה יותר כואב. מאז אנחנו מתבגרים יותר מהר. אני רואה את זה על הנוער, על אחיינים שלי שהם ילדים. אני חושבת שנהיינו מבוגרים בהבנה שלנו שצריך להעריך את החיים ואת האנשים שאנחנו אוהבים. פתאום התגעגעתי למשהו פשוט, קרוב ואמיתי.

"לא חוויתי את שנות ה־70 וה־80, אבל ה־90 זה הכי קרוב לילדות עם החום והאמת שאני זוכרת. נולדתי בשנת 94'. כשהייתי בת 6 הגיעו שנות ה־2000, ואלה מבחינתי היו השנים של MTV".

"כיף לעבוד ביחד"

בתור ילדה היית מסתכלת על הקליפים וחושבת שזה מה שאת רוצה לעשות?

"אז זה נראה לי מאוד רחוק, להיות זמרת בטלוויזיה, הרגשתי שזה משהו שאפשר לעשות רק בחו"ל, אבל כשהתבגרתי והבנתי שאני לא רק אוהבת לשמוע מוזיקה אלא גם לכתוב ולנגן ולעשות, שזה מקום שאני בורחת אליו, למדתי לנגן על גיטרה ולשיר, והבנתי שאני רוצה ליצור שירים".

ואת השיר הזה יצרת עם בעלך, שיתוף פעולה ראשון שלכם יחד.

"נכון, אנחנו כבר שש שנים ביחד, הרבה פעמים שאלו אותנו למה אנחנו לא עושים שיר ביחד. ולא רצינו שהדואט יגיעו ממקום של בגלל שאנחנו זוג צריך להוציא שיר, כדי להצדיק את זה ששנינו זוג זמרים. אני מרגישה שיש תפיסה כזאת, וראיתי את זה אצל זוגות אחרים, אבל חיכינו לשיר הנכון, ואת השיר הזה התחלנו לכתוב פה בבית וים התחיל להפיק מוזיקלית. אמרתי לו אני רוצה לקבוע סשן עם המפיק המדהים, והתחלנו לכתוב ביחד, היה לי חצי־דיכאון חצי־התקפת נוסטלגיה וכל מה שהתחשק לי לכתוב עליו היה על פעם, ולא ממקום שמח.

"ההתקף הנוסטלגי הזה קרה גם אחרי שהתחתנו ואחרי שנגמרה המלחמה, שנגמר הדבר הלאומי הזה, ואת כביכול חוזרת לשגרה, שזה דבר טוב אבל פתאום יש המון בדידות. הייתי במחשבות שאני לא אותו בנאדם, שהשתניתי בתקופה הזאת, והרגשתי שאני צריכה לעצור ולהרגיש מה בא לי להגיד וצללתי קצת לגעגוע ולנוסטלגיה, להבנה שהנעורים לא יחזרו, שהניינטיז לא יחזרו, וזה היה עצוב בהתחלה עד שהבנתי שזה הופך להיות אלבום וזה מה שעשה אותי מאושרת".

לעבוד יחד כזוג נשוי זה קל יותר או קשה יותר?

"לי היה הרבה יותר קל כי ים היה פה גם על תפקיד המפיק, ואני מאוד מעורבת בהפקות של השירים, אז יכולתי לשבת לידו כל הזמן, ובגלל שהוא בעלי הייתי ממש על הראש שלו, כי הרגשתי מאוד בנוח, רציתי שזה יהיה מושלם ויכולתי להגיד לו מה שאני רוצה. הוא גם אומר שהיתה לו חוויה טובה והיה כיף לעבוד ביחד".