זוכת "כוכב נולד" חושפת את המחיר: "כישרון זה כלום ושום דבר"

זכייתה של דיאנה גולבי בעונה השמינית של "כוכב נולד" בשנת 2010 הפכה אותה לאחת הזמרות המזוהות עם התוכנית, אך הדרך שבאה לאחר מכן שילבה בין מוזיקה, תיאטרון וטלוויזיה, בהן מועמדות לפרס האקדמיה על תפקידה בסדרה "מנאייכ".

בריאיון לפודקאסט STARS עם אסף הדר, גולבי חוזרת אל רגעי התהילה והלחץ בתחילת דרכה, ועל ההתמודדות האישית שמלווה אותה לאורך השנים, כשהיא מודה בכנות: "כל בוקר אני מרגישה פסימית, אבל מבחינתי זו ציפייה למשהו חדש שמבעבע בחיים".

כשאת מסתכלת אחורה על הזכייה ב״כוכב נולד״, מה את זוכרת מהתקופה ההיא?

"זאת הייתה בעיקר טרפת שאני לא זוכרת, כי אני חושבת שבגלל שהייתי צעירה, בגלל שלא ייחסתי כזאת חשיבות לדבר וגם לא האמנתי שאני אזכה, זה עבר עליי נורא בקלות. הגעתי עם הלהקה שלי מחולון. הייתה לנו להקת רוק-מטאל, לייט כזה".

היא ממשיכה ומתארת: "אני אוהבת לשיר, אני אוהבת מוזיקה, אני אוהבת תיאטרון ואני אוהבת במה, ומישהו פה נותן לי הזדמנות. אז יאללה, בואו נעשה את זה. וקרה מקרה. הרגשתי שמזהים בי משהו, אבל אף פעם לא שרתי בצורה מקצועית".

גולבי מרחיבה על הגילוי המוזיקלי: "שרתי ז׳אנרים מאוד מוגדרים, ובתוכנית גיליתי כמה רחב העולם המוזיקלי שלי. גדלתי בבית ששמעו בו מיוזיקלס, רוק, פופ, פולק רוסי ומוזיקה ערבית, הכול ביחד. יואב יצחק, חיים משה ואופרה".

היא מסכמת את התחושות על הבמה: "התוכנית אפשרה לי לחפש את הדבר הזה ולגבש אותו. כשאת שומעת סופרלטיבים מהשופטים, ממוזיקאים וממבקרי מוזיקה שאת מעריכה, את אומרת לעצמך שאולי יש בזה משהו. אבל הייתה לי תסמונת מתחזה מוחלטת".

את זוכרת את הרגע שבו צביקה הדר הכריז עלייך כזוכה?

"אני לא זוכרת כלום. זה כמו הנגאובר. טוב שזה מתועד. אני לא זוכרת את הרגע הזה באופן ספציפי, אבל אני זוכרת את החוויה כטובה מאוד. אני, דנה ואוהד היינו שלישייה מופרעת. בלילה שלפני הגמר בירושלים ישנו מחובקים באותה מיטה".

היא מוסיפה על נקודת המבט לאחור: "היום אנשים מתייעצים איתי, לפעמים מוזיקאים שרוצים ללכת לתוכנית. אני יכולה להגיד שלי באופן אישי היה מסע שהתאים בדיוק לנקודת הזמן שבה הייתי בחיים. אני זוכרת את זה לטובה. הרבה פעמים מחפשים את תודעת הקושי".

גם עידן עמדי היה איתך בגמר. אתם חוזרים לפעמים לחוויה הזאת?

"אנחנו לא מנהלים על זה שיח קבוע, אבל אנחנו חברים וכל אחד נמצא בלב של השני. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. הוא היה אחרי צבא, אני הייתי אחרי תיכון, וכל אחד הגיע מקצה אחר. יש משהו מאוד מגבש בחוויה כזאת".

"היה איזשהו מחנק בגרון: עכשיו צריך להוכיח"

אחרי הזכייה, כשהטלפונים התחילו לצלצל והעיתונאים רצו לדעת מה הצעד הבא שלך, הרגשת שמצפים ממך לספק תוצאות מהר מדי?

"ישנתי אולי 40 דקות בלילה, כי חגגנו והיינו נורא נרגשים. פתאום החיים שלך משתנים, וזה קורה במהירות. זאת הייתה תקופה של עיתונות, לא אינסטגרם. מהר מאוד הגיעו העיתונים, ובעיקר השאלות: 'מה עכשיו? מתי את משחררת מוזיקה?'".

גולבי מחדדת את תחושת הבהילות: "הייתה הצפה של עיתונאים שרצו לדעת מה התוכנית, ואני גמגמתי כי לא ידעתי מה לענות. כמובן שהיו אנשים שליוו אותי והיו תוכניות קדימה, אבל הלחץ לספק תוצאות מהר מאוד היה מורגש".

היא ממשיכה לתאר את הציפיות: "היה איזשהו מחנק בגרון: עכשיו צריך להוכיח, עכשיו צריך לספק. אבל להוכיח מה? הקהל ואני התאהבנו זה בזה רק עכשיו. רציתי שנעשה עוד סיבוב של חיזור, שנראה מה אני רוצה להגיד ומה אני רוצה לעשות. תנו לי רגע לחפש".

הרגשת שהניסיון להפוך אותך לכוכבת פגע בחופש שלך כמוזיקאית?

"כל ההתנהלות שלי עם מוזיקה לאורך השנים הייתה חיפוש. גם היום אני נזהרת, למרות שלאחרונה הוצאתי שיר שלי. היו הרבה כוונונים מלמעלה, מצד מפיקים ואנשים שאמרו מה נכון ואיך נכון לעשות דברים".

היא מתארת את ההבדל בין הבמה לאולפן: "אני עולה לבמה ובלייב אנחנו עושים עיבודי רוק מטורפים, ואז נכנסים לאולפן ומקטינים אותך קצת, כי בארץ פחות אוהבים רוק. זאת התחושה ומה שנאמר לי באותה תקופה. הייתה תחושה שכולם יודעים מי אני, אבל שאני גם מפחידה".

גולבי מוסיפה על העבודה עם יוצרים: "עבדתי עם לואי להב, עם צרויה להב ששלחה לי שירים מדהימים, עם רמי קלינשטיין ועם יהודה פוליקר. אני ילדה עם עגיל בגבה ששומעת מטאליקה, ופתאום אני צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד. אני מברכת על כל הניסיונות".

היו לך תחושות בטן שרצית לפעול אחרת, אבל בחרת להקשיב לאנשים שליוו אותך. את מתחרטת על כך?

"יש לי עד היום יראת כבוד לכל המנטורים שלי ולכל מי שליווה אותי בדרך. אני שומרת את זה. גם המורים שלי למשחק - אני זוכרת כל משפט שהם אמרו לי. הערכתי את המפיקים ואת מי שהיה מעליי, את האנשים שהכירו את הדרך טוב יותר ממני".

היא מודה לגבי הקונפליקט הפנימי: "האם תחושות הבטן שלי אמרו דברים אחרים? כן. רציתי לבעוט, כי נמאס לי מהכול. רציתי לא לפחד, ורציתי שמישהו יעזור לי להגשים את החזון שלי. הרגשתי שבארץ מאוד אוהבים מסגרות, ושקשה להבין שאפשר לעשות כמה דברים במקביל".

גם היום, שנים אחרי הזכייה, אנשים ניגשים אלייך ושואלים 'איפה נעלמת?'. איך את מקבלת את זה?

״מבחינתי אני עובדת. אני קיימת. אני פשוט לא נמצאת בפריים־טיים כל הזמן, ואני לא עושה את הקמפיינים הכי גדולים שתלויים בעזריאלי. אבל אני עובדת. לקח לי זמן להבין שהשאלה 'איפה את?' מגיעה מתוך אהבה".

היא מבהירה את המשמעות עבורה: "בהתחלה היא נשמעה לי כמעט כמו נזיפה, כאילו אומרים לי שלא עשיתי מספיק. רק עם הזמן הבנתי שאנשים באמת רוצים לשמוע אותי, שהם מתגעגעים אליי ומחכים לי. זאת הדרך שלהם להגיד לי 'נו, יאללה, תחזרי'. זה מיוחד מאוד".

"הרוקנרול נמצא בכל ז'אנר שאני עושה"

את מזוהה כרוקרית, אבל את מתעקשת שהמוזיקה שלך רחבה הרבה יותר.

"קיבלתי את הקטלוג של רוקרית כי נכנסתי לתוכנית עם להקה, בגלל החזות שלי ובגלל שהקול שלי נשמע ככה. אבל הסקאלה שלי רחבה מאוד והארסנל שלי גדול. הרוקנרול נמצא בכל ז'אנר שאני עושה. אני יכולה לשיר זוהר ארגוב, וזה עדיין יהיה שם".

היא מסבירה את גישתה לז'אנר: "אני לא מבינה למה מתווכחים כל כך הרבה על ההגדרה של רוקנרול. האם זאת השירה? החזות? הכוונה? אני יכולה לשיר שאנסון וזה יהיה רוקנרול, כי אני שרה אותו מתוך זעם. מבחינתי, זה לא רק ז'אנר מוזיקלי".

אחרי התוכנית המשכת לעבוד, למדת משחק וגם ניקית סטודיו כדי לממן את הלימודים. איך נראו החיים שלך בתקופה הזאת?

"היו כל מיני פרויקטים, וגם הפסטיגל היה בדרך. היו תקופות שבהן הופעתי פה ושם, אבל אני אדם מאוד פרטי. אני עם החברים שלי ועם המשפחה שלי. אם אין צורך לעשות רעש, אני לא עושה רעש. אני מעדיפה לקדם משהו כשיש מה לקדם".

היא מספרת על העבודה הפיזית: "הייתי בצבא, החלטתי ללמוד משחק, עבדתי בעבודות מזדמנות ועדיין גרתי עם אמא שלי. הייתי צריכה כסף. מימנתי חצי משכר הלימוד שלי בלימודי המשחק באמצעות ניקיון הסטודיו. לא היה לי כסף, אבל צריך להשיג אותו".

גולבי מדגישה את חוסר הזוהר: "הפער בין הפרסונה של דיאנה גולבי, הזוכה ב'כוכב נולד', לבין הבחורה שמנקה את הסטודיו יכול לעשות לך מיינד-פאק. אבל עשיתי את זה בגאווה. התגייסתי שלושה חודשים אחרי הגמר, ולא היו הנחות סלב. ניגבתי שירותים ועשיתי מטבח".

היא ממשיכה על הלילות ההם: "מצד שני, הייתי נוסעת במדים באוטובוס בתשע או בעשר בלילה לאולפן של לואי להב כדי להקליט, כשאני גמורה מעייפות. זה לא היה סקסי, וזה לא היה כמו שדמיינתי את העשייה המוזיקלית שלי. רציתי שזו תהיה יצירה אמיתית".

למרות הזכייה, לא הרגשת שאת יכולה פשוט לעשות מוזיקה בדרך שלך.

"הייתי צריכה להבין מה אני רוצה לעשות. אני לא מתחרטת על האנשים שעבדתי איתם, ואני מעריכה את כל מי שעזר לי. אבל בו-זמנית רציתי לבעוט, רציתי לא לפחד, ורציתי שמישהו יעזור לי להגשים את החזון שלי".

היא מוסיפה על התיוג בתעשייה המקומית: "הייתי רוצה שהקהל יכיר אותי גם מעבר למה שהוא ראה בתוכנית. אבל בארץ אוהבים להכניס אנשים למסגרות. קשה להבין שאפשר להיות גם שחקנית וגם זמרת, גם לעשות תיאטרון וגם מוזיקה. אני לא רוצה לבחור רק דבר אחד".

ב-2017 חזרת למסך ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", שבע שנים אחרי שזכית ב"כוכב נולד". למה החלטת להשתתף שוב בתחרות?

"באותה תקופה הייתי בלימודי משחק, בקושי, בחוסר, ושמעתי מהקהל את ה'לאן נעלמת'. זה היה שילוב יפה ומציף, כי אנשים עדיין חיכו לי. אבל זו לא הייתה הסיבה שבגללה הגעתי ל'הכוכב הבא'. ממש רציתי להגיע לאירוויזיון. זו הייתה מטרה שלי".

גולבי מפרטת על ההחלטה לחזור: "הכרתי את ההפקה, והיו שם אנשים מאוד קרובים ללב שלי, כך שהרגשתי שאני חוזרת לאיזשהו בית. החשיפה מבורכת ואני אוהבת לשיר, אבל האירוויזיון היה אמור להתקיים באוקראינה והכול התחבר. אמרתי לעצמי: בא לי, יאללה".

"הרגשתי שאני צריכה לפרק את עצמי מחדש"

הפעם הגעת לתחרות אחרי שכבר היית זוכה מוכרת. הרגשת שאת עומדת שוב למשפט?

"חד-משמעית. אני פריקית של אירוויזיון. כשיש קדם, מוזיקאי מגיע עם שיר, ואם הקהל אוהב אותו, הוא שולח אותו. אבל בתוכנית את עוברת מסע שלם, ואת שוב נדרשת להוכיח את עצמך. זה הזכיר לי קצת את 'כוכב נולד', שם פירקו אותי לחתיכות כדי למצוא את האור".

היא מרחיבה על התחושה בתחרות השנייה: "הפעם באתי בגישה אחרת. אמרתי לעצמי: באתי לשיר שיר, אני לא רוצה לחזור שוב לפירוק הזה. ובכל זאת, הרגשתי שאני צריכה לפרק את עצמי מחדש. כנראה שזה פשוט לא היה התזמון שלי. הייתי בלימודי משחק וניסיתי לעשות כמה דברים".

היא מסכמת בפרגון לזוכה: "בסופו של דבר אותו קהל שבחר בי לזוכה של 'כוכב נולד 8' אמר לי הפעם: 'קחי את המקום השני'. ואימרי זכה, ובצדק. הוא היה מבריק, ומגיע לו לנסוע לאירוויזיון".

מה ההבדל בין "כוכב נולד" של 2010 ל"הכוכב הבא" בעידן הרשתות?

"זה שוני מטורף. ב'כוכב נולד', אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שתיעדו את החזרות שלנו. היינו בנווה אילן, והיו מצלמות שתיעדו אותנו עובדים על השירים, כמעט כמו ב'האח הגדול'. זה היה פולשני מאוד מבחינתי".

היא ממשיכה לגבי החשיפה המוקדמת: "החזרות נועדו לכך שאני אטעה בהן. הן שלי. לא רציתי שיראו אותי מתאמנת, מתבלבלת או עושה שטויות. אבל הכול נחשף לקהל, ופתאום ידענו מראש מה דעתו על השירים ועל איך שאני נראית בחזרות. קודם היית עולה לבמה והקהל לא ידע מה קרה".

במקביל למוזיקה למדת משחק והתחלת לעבוד גם בתיאטרון ובטלוויזיה. איפה את מרגישה הכי בבית?

"אלה שני דברים שונים. אני ילדת תיאטרון במהות שלי, ואני אוהבת במה. אני צריכה את המפגש הזה ואת הלייב, את התחושה שמה שקורה עכשיו לא יחזור על עצמו בדיוק באותה צורה. מחר בערב ההצגה תהיה דומה, אבל אחרת".

גולבי מבהירה את משיכתה למצלמה: "אני גם אוהבת סטים ופרויקטים שבהם יש זמן לעבוד, לחפש ולדייק. בארץ לא תמיד יש לנו כסף או זמן. אומרים 'יאללה, צריך לסיים', ולא תמיד אפשר לעצור. אני לא יודעת לבחור בין העולמות. אני אוהבת את הבמה, ואני אוהבת לעבוד על סטים".

עד כמה קשה להתפרנס כאמנית בישראל?

"קשה להיות אמן בארץ, נקודה. קשה להיות אמן בעולם, אבל ישראל היא מדינה קטנה מאוד, והתחרות כאן מטורפת. הקהלים שלנו קטנים, וזה מקשה על כולם - מוזיקאים, שחקנים ואנשי תיאטרון. יקר מאוד להיות מוזיקאי".

היא מסבירה את הקושי הכלכלי וההפקה: "יש אנשים מוכשרים שמצליחים להוציא מוזיקה מקורית במעט כסף, אבל זה קשה. בתיאטרון אנחנו תלויים בתקציבים ובשאלה אם הקהל יגיע. גם בטלוויזיה יש תחרות עצומה. יש אנשים שממלאים את מנורה ויש אנשים שלא מצליחים למלא אולם קטן".

היא מוסיפה על רגעי המשבר והתקווה: "לפעמים זה מרגיש כמו סיוט. אתה מקלל כל יום, נמצא בקושי גדול, ואז הולך לישון וקם בבוקר, ופתאום קורה משהו. יש הצגה, יש שיר, או מישהו ניגש אליך בסוף ההופעה ומתרגש. ואז אתה אומר לעצמך: בשביל זה אני עושה את זה".

"חד-משמעית, כישרון זה כלום ושום דבר"

אז כישרון לבדו מספיק כדי להצליח בתעשייה?

"חד-משמעית, כישרון זה כלום ושום דבר. יש אנשים מוכשרים מאוד, ואין על כך עוררין. אבל לפעמים אתה רואה אנשים שעדיין לא מגובשים, ותוהה אם הם פשוט היו במקום הנכון בזמן הנכון, עם כמות העוקבים הנכונה. והם הצליחו, ואני לא".

היא מתארת את התחושה האישית מול התעשייה: "צריך גם לחיות עם זה. אני אדם יותר מסוגר ופחות מוחצן, ולפעמים יש תחושה שאתה נשאר מאחור. הכישרון לא מספיק. זה מבאס, אבל זה העולם".

את לא פעילה מאוד ברשתות, למרות שהן יכולות לעזור לך להגיע לקהל חדש. למה?

"אני מרגישה שזה מקצוע בפני עצמו. צריך לדעת לנהל את הדבר הזה, לייצר לעצמך עוד איזושהי דמות ולעבוד בה. יש אנשים שזה בא להם בקלות, וככה מספר העוקבים שלהם גדל. אני עדיין מרגישה כמו גוזל בתחום הזה. יש דברים שמביכים אותי".

את עדיין נבחנת לתפקידים, גם אחרי כל השנים בתעשייה. יש דחייה מקצועית שזכורה לך במיוחד?

"אני עושה אודישנים ולא תמיד מקבלת הצעות. אני לא במקום שבו פשוט מציעים לי תפקידים. יש ז'אנרים שונים של שחקנים, ואני עדיין שחקנית שנבחנת. כולנו נמצאים באותה ביצה של נבחנים. כל 'לא' עושה משהו, אבל צריך להמשיך הלאה".

היא משתפת בדוגמה מניסיונה: "הייתה לי סגירת מעגל יפה עם הסדרה 'המפקדת'. עשיתי אודישן לתפקיד של מפקדת ולא התקבלתי. זו הייתה סדרה מבריקה שהתפוצצה, ואני מאוד התאכזבתי, כי לפעמים אתה מרגיש שהתפקיד הוא בדיוק אתה. אתה חושב שאף אחד לא יעשה אותו טוב יותר".

גולבי מספרת כיצד הדברים הסתדרו: "כמה שנים אחר כך שיחקתי בסדרה של עטרה, 'כל הימות משקרות'. מבחינתי, זאת הייתה סגירת מעגל יפה מאוד. זה הזכיר לי שגם כשמשהו לא קורה בזמן שאתה רוצה, הדרך עוד יכולה להוביל אותך למקום אחר".

את רוצה לפתח קריירה בחו"ל. מאיפה מגיע החלום הזה?

"אני בדיוק בכתיבת חומרים וביצירת מוזיקה, והמחשבה שלי תמיד הייתה באנגלית. גדלתי על מוזיקה באנגלית, ואני מנסה לעשות גם פה וגם שם. אין ספק שהייתי רוצה לעשות פרויקטים ומשחק בחו״ל".

היא נזכרת בחוויה הבינלאומית שלה: "שיחקתי בסדרה 'רשת מרגלים' של פרמאונט וענני, שעוסקת בטבח במינכן ב-1972. זו הייתה הזדמנות מדהימה לעבוד על סט בחו״ל, עם תנאים של הפקה בחו״ל, בסדרה ששודרה שם בקנה מידה משמעותי. הבנתי ששם אני רוצה להיות".

גולבי מוסיפה על זהותה ושאיפותיה: "אני ישראלית לכל דבר, אבל אני דור וחצי בארץ. אני חיה עם רגל פה ורגל שם, כרוסייה-ישראלית, יהודייה, חצי אוקראינית וחצי רוסייה. הייתי רוצה לפתח את הצד הרוסי שלי, לפגוש את התרבות הזאת בעולם ובמקום קלאסי כמו הוליווד. זה החלום הגדול שלי".

"אנחנו חיילי הנפש של האזרחים"

את מתארת את עצמך כאדם ביתי מאוד, במיוחד בשנים האחרונות. איך את מצליחה לשלב את העבודה עם החיים האישיים?

"יש לי הפרדה מאוד גדולה בין החיים שלי בחוץ לבין החיים בבית. אני אדם ביתי מאוד. גם כשהמוזיקה נוצרת בבית, הגוף שלי ממש עושה 'שאטר דאון' ברגע שאני נכנסת הביתה. אני משתבללת".

היא ממשיכה לתאר את המרחב המוגן: "בשנים האחרונות אני צריכה את הבית שלי, את הביטחון ואת הטעינה הזאת כדי שאוכל לצאת החוצה, לחייך ולתת. לפעמים אין לך מה לתת. החיים פה יכולים להיות בלתי נסבלים, אבל אנחנו מחזיקים אנשים. אנחנו חיילי הנפש של האזרחים".

איך המלחמה השפיעה עלייך כאדם וכאמנית?

"זה מפחיד נורא. בתקופת הקורונה חשבנו שזה לא ייגמר, אבל במלחמה יש תחושה אחרת. המלחמה משנה אותך כאדם. זה כבר לא משנה מי אני כאמנית או כשחקנית - אני מפחדת מאוד. אני חרדתית מאוד לחיי ולחיי המשפחה שלי".

היא מתארת את ההשפעה היומיומית: "אלה דברים שהיו קיימים בי, אבל המלחמה יצרה טריגר שמשפיע עליי. זה משליך על החיים שלי, על העבודה ועל הדרך שבה אני מתנהלת עם אנשים. אני אוהבת את העולם ואני אוהבת בני אדם, אבל פתאום לא תמיד מתחשק לך לפגוש אותם. הסתגרתי מאוד".

גולבי מוסיפה על התקווה מתוך המשבר: "יש תחושה של פחד, ואני מקווה שאולי זו גם רעידת אדמה שמסמנת שמשהו משתנה, שמשהו מתקלף. כבר נגענו בתהום, ואני מקווה שחייב להגיע משהו טוב. אני מקווה שאלה כאבי גדילה. אני רוצה איזשהו מימוש שלי כשחקנית, ואיזשהו מימוש שלנו כמדינה".

אחרי כל מה שתיארת, את עדיין אופטימית?

"כן. אני חושבת שאני אדם קצת עצוב. כל בוקר אני מרגישה פסימית, אבל אני לא אוהבת את המילה 'אופטימיות'. מבחינתי, זה יותר כמו ציפייה למשהו חדש. משהו חדש שמבעבע בחיים, גם בחיים שלי".

היא מסכמת את התחושה לגבי העתיד: "כל פעם שיש כאב גדילה, אני אומרת לעצמי שצריך להגיע משהו חדש, מה שזה לא יהיה. אני ממש מקווה שזה יגיע בקרוב".

את עובדת על אלבום חדש, ובינואר 2026 הוצאת את "צא לי מהראש". איך את ניגשת היום ליצירה ולבחירת השירים?

"יצירה היא כיף חיים, אבל היא גם מורכבת. אלה החיים שלי. אני נעזרת באנשים שיודעים יותר טוב ממני מה צריך לעשות, ומנסה לשמור על ראש פתוח. יכול להיות שאני עדיין חיה באיזושהי אשליה לגבי הדרך שבה דברים אמורים לעבוד".

היא חותמת בראייה על היצירה השלמה: "אני רוצה להיות חברה של הפלטפורמה, להדביק את הקצב של הדור הזה ולהישאר נאמנה לעצמי. אין לי שיר אחד שהוא האהוב עליי יותר מכל האחרים. כל שיר תופס אותך ביום אחר, בסיטואציה אחרת ובמצב אחר. זו הגדולה באלבומים - היכולת לספר סיפור".