לפני 50 שנה בדיוק, ב-25 בספטמבר 1976, קיימו כמה נערים מדבלין, אירלנד, את החזרה הראשונה שלהם כלהקת רוק. המתופף, לארי מולן ג'וניור, תלה מודעה בבית הספר "מאונט טמפל", שבה חיפש מוזיקאים לטובת הקמת ההרכב שנקרא בתחילת דרכו "The Larry Mullen Band" – על שם מייסדה כמובן – מה גם שהחזרה נערכה במטבח המשפחתי שלו.
אף ששבעה בנים נענו להזמנה והגיעו לחזרה, לימים נותרו בלהקה ארבעה: מולן, פול יוסון, דייוויד אוואנס ואדם קלייטון. שמה שונה לפידבק, אחר כך לדה הייפ, ולבסוף סגרו על U2, כי זה צלצל טוב יותר. יוסון, אגב, כבר היה מוכר כבונו, אוואנס כונה אדג', ודרכה של הלהקה לכיבוש העולם נסללה לאט אבל בטוח בזכות הרבה כישרון, נחישות ועבודה קשה.
לרגל חגיגות היובל, דירגנו את 20 השירים הטובים ביותר של U2. לא כולם יסכימו עם הבחירות, שכן הן סובייקטיביות לגמרי, מבוססות על טעם אישי ויש שיגידו מתריסות בחלקן. איפה "Beautiful Day"? (שיר חצי קלאץ' שנמאס מהר מאוד), איך השמטתם את "I Still Haven’t Found What I’m Looking For"? (שיר משעמם) בטוחים שאתם סגורים לגבי המקום החמישי? (כן, זה מה יש). נתחיל.
- "In a Life" (2026)
אולי מיהרנו להכניס את השיר הזה לדירוג 20 הגדולים של U2 בכל הזמנים. הרי הוא בסך הכל יצא לפני כחצי שנה, בפברואר האחרון, כחלק מה-EP הראוי בהחלט "Easter Lily". הזמן יעשה את שלו ואולי "In a Life" אכן יאבד מהקסם שלו, אבל העובדות מדברות כרגע בעד עצמן: כבר קרוב לעשור ששיר חדש של הרביעייה האירית לא הלהיב אותנו כמו "In a Life" – המנון פופ אמוציונלי שבו בונו מעלה על נס נושאים כמו רעות, נאמנות ועמידה איתנה בתלאות בחיים, בזכות חבריו. מי שאמר ש-U2 נמצאת הרבה מעבר לשיא ככל הנראה צודק, אבל אם נזכה לקבל מדי פעם שיר חדש כמו זה – אין תלונות.
- "Zooropa" (1993)
עוד בחירה שנויה במחלוקת, אבל הרצועה הפותחת ושיר הנושא הפחות מוכר של אלבום האולפן השמיני והנסיוני של U2 עדיין סוחף אותנו בכל האזנה. הקונספט המעורפל הוא תיאור של אירופה דיסטופית אשר נופלת קורבן לתאגידי מדיה ונכנעת לאסקפיזם מסחרי רדוד – וזה עוד לפני שרוב העולם בכלל ידע מה זה אינטרנט. מעניין איך "Zooropa" נשמע אילו היה נכתב היום.
- "Sunday Bloody Sunday" (1983)
השיר שסייע ללהקה לבסס את מעמדה הבינלאומי הוא דווקא המנון מחאה אגרסיבי שקורא לשלום בצפון אירלנד. ההתמקדות היא ב"יום ראשון הארור" – אירוע מכונן ועקוב מדם בו הצבא הבריטי ירה למוות ב-14 גברים בלתי חמושים שהשתתפו במצעד זכויות אדם בעיר דרי. בהופעות, בונו הבהיר כי "זה לא שיר שקורא למרד" או בוחר בצד כלשהו, אלא הדגיש שזו יצירה פצפיסטית נטו. האירוניה המוזיקלית היא מקצב התופים המיליטנטי של לארי מולן ג'וניור, שהיה משתלב היטב בכל מצעד צבאי.
- "Every Breaking Wave" (2014)
בלדה עגמומית ופחות מוכרת על אתגרים במערכת יחסים, הקושי בהתמסרות והמחשבה שאולי עדיף לא לחשוב אופטימי ולפתח תקוות שווא – כי מה הטעם אם בסופו של דבר נתאכזב? "Every Breaking Wave" הוא ללא ספק הקטע הטוב ביותר ובין נקודות האור הבודדות באלבום ה-13 המדשדש של U2, "Songs of Innocence", שאיכשהו הצליח להשחיל שיר לדירוג שלנו.
- "Unknown Caller" (2009)
מהשירים הכי מורכבים של U2, שלדעתנו לא קיבל את הכבוד המגיע לו (בדיוק כמו האלבום ממנו הוא לקוח, "No Line on the Horizon", ה-12 של הלהקה, שהוקלט בחלקו במרוקו). המילים מתארות נרקומן בודד שמקבל הודעות SMS מוזרות באמצע הלילה משולח אלמוני – אולי מדבר בהזייה? קשה לדעת אם הוא צלח את הקריז ואנחנו מאחלים לבחור רק טוב, אבל סולו הגיטרה האדיר של אדג' הוא אחד לפנתיאון. ומה אנחנו שומעים ברקע? קרן יער? וואו.
- "Stay (Faraway, So Close!)" (1993)
עוד בלדה מלנכולית ורגועה יחסית. הרצועה החמישית באלבום "Zooropa" עוסקת באישה שאינה מסוגלת להשתחרר ממערכת יחסים מתעללות, אם כי הנרטיב מובא דווקא מנקודת מבט של מלאך שרוצה להגן עליה, אך ללא הצלחה. השיר מתכתב עם סרט הפנטזיה הגרמני "!Faraway, So Close" שיצא באותה שנה ונכלל בפסקול שלו, כאשר הבמאי וים ונדרס חתום גם על הקליפ.
- "The Little Things That Give You Away" (2017)
בונו הצעיר והתמים מנהל דיאלוג עם בונו הבוגר בשיר המעולה הזה, שעם יד על הלב נבלע באנמיות של האלבום ה-14 של U2, "Songs of Experience". חייבים להודות שהעשור הקודם לא היטיב עם הלהקה, ו-"TLTTGYA" הוא בין היצירות הבודדות שהצליח לטעמנו לשמור אותה עם ראש מעל המים. העסק פה מתחיל די סולידי רגוע, אבל מעביר הילוך כשאדג' נכנס חזק לעניינים.
- "Moment of Surrender" (2009)
השיר הכי ארוך של U2 – כמעט שבע וחצי דקות של מלודיות מהפנטת, מסובכת ומתוסבכת. "Moment of Surrender" ו-"Unknown Caller" (ע"ע מקום 16) הן יצירות-אחיות, שכן שתיהן עוסקות באותו נרקומן שחווה משבר והארה רוחנית-דתית. עם זאת, "Surrender" הוא שיר איטי יותר, קודר יותר, אפי יותר והרבה יותר מטלטל. בונו נשמע פה דרמטי במיוחד.
- "Red Hill Mining Town" (1987)
לא תיארנו לעצמנו ששיר שמביע סולידריות עם שביתת כורים בריטים באייטיז יכול להיות כל כך אפקטיבי ומפעים, אבל הנה אנחנו כאן. "Red Hill Mining Town", אפוס רוק שהוא למעשה הסנונית הראשונה בדירוג שלנו מתוך אלבום הפריצה הפנומנלי "The Joshua Tree", אמור היה להיות הסינגל השני מתוך האלבום, אך בסופו של דבר הוחלף ב-"I Still Haven’t Found What I’m Looking For" – שאפילו לא נכנס למצעד.
- "Running to Stand Still" (1987)
בלדת בלוז מבוססת פסנתר על זוג צעירים שמכורים להרואין על רקע דבלין של שנות השמונים. כן, U2 שרה הרבה על נרקומנים (ואפילו לא הגענו לשיא), וזאת מכיוון שהלהקה היתה עדה למגפת הסמים שפקדה את הבירה האירית באותן שנים, ואיבדה לה חברים. היצירה קורעת הלב הזו, הסינגל החמישי מתוך "The Joshua Tree", היא אומנם טעם נרכש, אבל אחרי שתרכשו אותו – היא לא תצא לכם מהלב.
- "Walk On" (2000)
קצת אופטימיות לשם שינוי. הסינגל הרביעי מתוך האלבום העשירי של הלהקה, "All That You Can’t Leave Behind", מוקדש אומנם ללוחמת החופש הבורמזית אונג סן סו צ'י (ובשל כך האלבום נאסר למכירה בבורמה), אבל גם מי שפחות מעורה בפוליטיקה של דרום-מזרח אסיה חייב להודות שיש פה המנון מנצח ומרומם נפש.
U2 ביצעה את "Walk On" במופע התרמה בשידור חי לנפגעי מתקפות הטרור של 11 בספטמבר, נסיבות טראגיות ושונות לגמרי אומנם, אך לטעמנו הביצוע הזה עולה על המקור.
- "All I Want Is You" (1988)
בונו – הפעם נשתמש בשמו האמיתי של הבחור, פול יוסון – כתב את הבלדה הרומנטית המושלמת הזו בתקופה שהוא ואשתו, אלי, תכננו להקים משפחה, אם כי הסולן הכריזמטי פקפק ביכולותיו להיות אבא טוב בשל מגרעותיו ומפני שהוא, אתם יודעים, אליל רוק עולמי. אלי הבטיחה לפול שהיא אוהבת אותו בכל מצב, והסבירה לו שמה שקובע זו האישיות ולא כל הרעש, הצלצולים, היהלומים וטבעות הזהב שמסביב. הרי "כל מה שהיא רוצה זה אותו". ואכן, השיר מובא ממבטה של אלי, ופול טען שאשתו היא "הזמרת" האמיתית שלו. "All I Want Is You" היא הרצועה שחותמת את "Rattle and Hum" – הכלאה בין אלבום הופעה חיה ואלבום אולפן, שגם ליווה סרט הופעה באותו שם.
- "Ultraviolet" (1991)
העידן של "Achtung Baby", אלבומה השביעי ופורץ הדרך של U2, מתחיל במקום השמיני. גם ב-"Ultraviolet" בונו מבכה מערכת יחסים שעולה על שרטון ומתחנן "בייבי, תאירי את הדרך שלי". המסר אומנם לא יוצא דופן, אבל הקצב הסוחף, ריף הגיטרה המדהים של אדג' והאושר – אנחנו לא מגזימים – ש-"Ultraviolet" מסב למי ששומע אותו, הפך את השיר לאחד מהאהובים על המעריצים ולאחד מרגעי השיא בהופעות. זה גם ככל הנראה אחד מהשירים הבודדים של U2 שיגרמו לכם לרקוד על מלא.
- "The Fly" (1991)
הסינגל הראשון מתוך "Achtung Baby" חשף את אחת המטרמורפוזות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה. U2 נטשה את ז'אנר רוק המנוני האצטדיונים האמריקני-בלוזי והמציאה את עצמה מחדש כהרכב רוק-תעשייתי מגובה בטוויסט אלקטרוני-אירופאי אפלולי ונגיעות של דאנס? Say What?! אבל זה הצליח, ובגדול. "The Fly", שיר פסיכי עם קבלות, הוא פצצת אנרגיה מלוטשת שמספקת גרוב ממכר, סולו חייזרי של אדג' וגם ההופעה הראשונה של הזבוב – האלטר-אגו הציני שבונו יסגל לעצמו בשנים הבאות. היסטוריה במשקפי שמש.
- "Bad" (1984)
"Bad", מתוך האלבום הרביעי "The Unforgettable Fire", לא שוחרר כסינגל מסחרי ולא צולם לו קליפ.
עם זאת, מדובר ככל הנראה בשיר ששם את U2 על המפה הבינלאומית, בזכות הביצוע המפעים שלו במופע ההתרמה "Live Aid" ב-1985, שבו צפו כשני מיליארד אנשים בשידור חי ברחבי העולם. מה שמתחיל כעוד בלדה על התמכרות להרואין שבונו כתב אחרי שחבר טוב שלו כמעט מת ממנת יתר – מתפתח באיטיות להמנון רוק עוצמתי שקשה להשתוות לו. "Bad" הוא ככל הנראה השיר הכי טוב של U2 שמעולם לא שמעתם. חוץ מזה, "Running to Stand Still" מהמקום ה-11 משמש כמעין המשך רוחני שלו, כך לפי הבסיסט אדם קלייטון.
- "Until The End of the World" (1991)
בחירה שנויה במחלוקת, אבל אנחנו עומדים מאחוריה. הרצועה הרביעית מתוך "Achtung Baby" היא שיר רוק תעשייתי מחשמל שאומנם מציג שיחה דמיונית בין ישו ליהודה איש קריות, אבל לגמרי אפשר להלביש אותו על כל סיפור בגידה בין חברים. למה אנחנו כל כך אוהבים אותו? בעיקר בגלל הריפים של האדג' והסולו הכי טוב של הגיטריסט אי פעם – לפחות לדעתנו. בדומה ל-"Stay" מהמקום ה-15, גם "UTEOTW" משמש כשיר נושא לסרט של וים ונדרס. לא שוחרר כסינגל, אבל יש קליפ.
- "With Or Without You" (1987)
הסינגל הראשי של "The Joshua Tree" ואחד השירים הידועים ביותר של U2. בלדת הרוק הזו עוסקת, איך לא, במערכת יחסים חונקת שאולי תגיע לסיומה, כאשר בונו מודה שהוא לא יכול לחיות איתך או בלעדייך (עם זאת, יש המפרשים את מערכת היחסים הזו כבין הזמר לאלוהים). חוץ מזה, "WOWY" הוא הלהיט המסחרי הכי גדול של U2, שכן הוא בילה שלושה שבועות במקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקני וביסס את מעמדה כלהקה הגדולה בעולם.
הבהרה: ייתכן שמעריצים ותיקים קצת עייפים מהשיר הזה, אבל הביצוע שלו ברזידנסי של הלהקה באודיטוריום הספירה בלאס וגאס העיף אותנו לשמיים וגרם לנו להעריך אותו מחדש.
- "Pride (In the Name of Love)" (1984)
סינגל הבכורה מתוך "The Unforgettable Fire" הוא בעצם שיר הלל למרטין לות'ר קינג – לא מה שהייתם מצפים מאחד מהמנוני הרוק הגדולים אי פעם. אם יש ל-U2 שיר שהפזמון שלו פשוט דורש להניף אגרופים באוויר כי אחרת אין טעם לחיים – זה ככל הנראה "Pride". תוסיפו לזה את הריף והסולו הנצחיים של אדג' ואת שאגות ה"או-אואו-או, או-אואו-או!" ותבינו למה הענקנו ליצירה הזו את מדליית הארד. וידעתם שכריסי היינד המדהימה מהפריטנדרס מבצעת את קולות הרקע בגרסת האולפן?
- "One" (1991)
ננסה לנפץ את הקונספציה פעם אחת ולתמיד: "One" מתוך "Achtung Baby" הוא לא שיר אהבה רומנטי, ובטח שלא אופטימי. מי שהשתמש בו בחתונה שלו כסלואו ראשון פספס לגמרי את הפואנטה, ואולי אפילו חפר לעצמו בור. אחת מהבלדות הגדולות בכל הזמנים היא (עוד) שיר מלנכולי של U2 שתכלס אומר, לדברי בונו, "אנחנו שונים מאוד, אבל אין לנו ברירה אלא להיות ביחד כי זה מה יש". או לפי תיאורו של אדג': "זו שיחה מרירה ומעוותת בין שני אנשים שעברו דברים נוראיים". לגבי הניגון בחתונות, בונו אף הבהיר בעבר: "השתגעתם? זה שיר פרידה!". אז בבקשה, מספיק עם זה, ושהדי.ג'יי שזרם אתכם יתבייש.
אבל מצד שני זה שיר מדהים. למרות אלפי ההשמעות שטחנו ב-34 השנים האחרונות והעובדה שאנחנו מסוגלים לדקלם כל הברה ולשחזר כל צליל גם מתוך שינה, "One" עדיין לא נמאס, גם ואולי בעיקר מפני שיש לו כל כך הרבה ביצועים מעולים. כמו הדואט המרשים הזה עם מרי ג'יי בלייג', למשל.
- "Where the Streets Have No Name" (1987)
הפתיח האניגמתי. הגיטרות המדהדות עם אפקט הדיליי שמצטרפות. הבילד אפ של התופים... וההתפרצות כשבונו מתחיל לשיר שהוא רוצה לברוח, רוצה להסתתר, רוצה להרוס את הקירות שמחזיקים אותו בפנים. U2 היא בראש ובראשונה להקת המנוני אצטדיונים, ו"Where the Streets Have No Name" הוא המנון האצטדיונים האולטימטיבי. להיט מיינסטרים שאהוב גם על הקהל הרחב, גם על המעריצים, גם על המבקרים וכן, גם השיר הכי טוב ש-U2 הקליטה בכל חמשת עשוריה.
הטקסט עוסק בתגובה של בונו לדעה הרווחת שניתן לקבוע את דתו ואת מצבו הכלכלי של האדם לפי הרחוב שבו הוא גר, במיוחד בבלפסט. אז אם נבטל את השמות של הרחובות נקבל חופש, שוויון, אחווה ו...הבנתם את הרעיון. אומנם קצת יקשה על הדוור, אבל מה לא עושים בשביל יצירת מופת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו