"המון אנשים רוצים לבוא לחיות פה"

כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. זה הדבר האחרון שאפשר להגיד לגבי מה שקורה בימים אלו בשדרות, בקמפוס רימון - בית הספר למוזיקה שנפתח שם בשנה האחרונה. דווקא במציאות הקשה במלחמה הנוכחית, בין אזעקה לאזעקה, לומדים שם על מוזיקה, אמנות ויצירה.

המגעים להקמתו של הקמפוס בשדרות החלו לאחר אירועי 7 באוקטובר, מתוך חזון לחזק את יישובי הנגב באמצעות המוזיקה והתרבות, בעיר שמהווה מרכז תרבות, מוזיקה ויצירה בדרום. הוא הוקם בלב העיר, בסמוך לסינמטק ולפארק המרכזי, ויש בו ציוד מקצועי, אולפן הקלטות, כיתות מוזיקה וחדרים לשיעורים פרטניים, ותוכניות לימוד המשלבות ביצוע, הפקה והלחנת שירים.

מי שמוביל בקמפוס את מדור כתיבה והלחנה הוא רן אלמליח - מוזיקאי, מלחין ומפיק ישראלי, חבר להקת "כנסיית השכל" ואחד היוצרים המרכזיים בה, שגם מלחין לתיאטרון ולטלוויזיה. בימים אלה, בדרום המופגז, הוא מוביל את דור העתיד של המוזיקאים שלומדים במקום.

כחבר באחת הלהקות החשובות והבולטות הוא מספר בראיון ל"ישראל היום" גם על התחושות הקשות של אמנים במדינה שכבר שש שנים מתמודדת עם סגירות ופתיחות של עולם תרבות מדמם וזועק.

"התחושה היא נוראית, זה מתחיל בזה שיש ביטולים של כל היומן ביום אחד. לנו באופן אישי היתה הפקה גדולה באקספו שעבדנו עליה מאוד קשה, וזה התבטל ביום אחד. אפילו חזרות אי אפשר לעשות - אנחנו בסוג של שיתוק, לא עושים כלום. כמו כולם מחכים למתווה, לא יודעים מה יהיה ומה הולך להיות, חיים מהחסכונות", הוא משתף בכנות.

כבר שש שנים שהתחושות האלה חוזרות על עצמן, בין אם זה בשל מגפה עולמית, מבצע צבאי או מלחמה.

"נכון, אנחנו מורגלים בזה שאנחנו האחרונים לחזור והראשונים לאכול אותה. זה לא משהו חדש, וכל התפיסה הזאת שתרבות זה משהו שהוא לא הכרחי - גם את זה אנחנו מכירים. יש הבדל בין תרבות לבידור. לתרבות יש חשיבות קצת יותר גדולה מלבדר אנשים, ודווקא בימים כל כך קשים יש משמעות לאמנות, להמשך היצירה.

"זה לא רק לצאת לסרט הוליוודי וליהנות - זה הרבה יותר מזה. זה ממש מרפא אנשים, רואים את זה. האמנים עושים הרבה דברים שאנשים לא יודעים - התנדבויות, מופעים בחינם - דווקא בתקופות כאלה של מלחמות, וגם בקורונה, ויש בתרבות אלמנט מרפא.

"לא רק מוזיקה טובה, אלא באופן כללי לתרבות, זה מגדיר אותנו ואת מי שאנחנו. כל הדבר הזה הולך לפח, וכל היחס לאמנים ולאמנות הוא על גבול המזלזל, אמנים פה רגילים לחיות עם חרב על הצוואר ולשרוד". 

יש מקומות שבוחרים לקיים במסגרת מגבלות ההתקהלות מופעים מצומצמים. זה משהו שאתה והכנסייה חושבים עליו?

"הקונספט הזה התחיל בקורונה ועשינו את זה קצת, אבל זה יותר מבאס מכיף, זו לא באמת הופעה, זה לא באמת קורה. לא יודע, אותי זה לא מושך, זה כאילו לעשות את הדברים בכוח. אני מאמין שיש אמנים שיכולים לעשות את זה טוב, אבל לדעתי צריך לעשות כמו שצריך או לא לעשות בכלל".

"יש כאן פריחה"

בהיעדר הופעות מוזיקה אלמליח מתרכז בללמד, חוויה שמלמדת אותו לא פחות מאשר את התלמידים שלו. "אני גר בדרום, בקיבוץ דורות, ואני פשוט פורח מהעבודה בקמפוס, מתמלא אדרנלין. יותר משאני נותן לסטודנטים אני מקבל מהם, וכשאני מלמד אני לומד מה אני יודע תוך כדי, ואני ממש נהנה לעשות את זה.

"מעבר לכך, זה נראה לי כל כך מתבקש, אני לא מבין למה זה לא קרה עד עכשיו, במיוחד בשדרות, שהיא עיר סטודנטיאלית מטורפת. פרט לרימון יש את מכללת ספיר, וזו פשוט עיר שאחרי 7 באוקטובר חווה פריחה. המקום קיבל באופן מוזר זריקת אדרנלין, המון אנשים רוצים לבוא לחיות פה. פתחו בית ספר לאמנות יסודי ותיכון, ויש הרגשה של מרכז תרבותי שפורח.

"כשפרצה המלחמה היו לנו שבועיים של הפסקה אבל חזרנו לרימון, יש מרחבים מוגנים צמודים והולכים לשם אם יש אזעקה. מסלול הכתיבה וההלחנה זה הדבר שהכי מייחד את רימון, הקורס שבו כותבים שירים. יש המון בתי ספר אחרים, אבל אף אחד לא מלמד זאת בצורה מקצועית. הרבה שירים ולהיטים שאת מכירה יצאו מהקורס הנהדר הזה שהמציא יהודה עדר לפני 40 שנה".

עד כמה המצב ומה שקורה פה מחלחל ליצירות שלהם? כותבים שירים על המלחמה?

"גם וגם. הכי חשוב לי ללמד אותם חופש, שאמנות זה דבר טהור, שהיא צריכה להיות משוחררת ולא להתגייס לאיזו מטרה כדי להיות טובה. אבל זהו דור שבא מעזה עכשיו, רובם סדירניקים או מילואימניקים, ואי אפשר לברוח מזה.

"הם כותבים על החיים שלהם ואלה החיים שלהם, והרבה פעמים זה בא לידי ביטוי, כי זה מקום שמרגישים בו בטוחים. כתיבה היא סוג של טיפול בנפש, ולא פעם הפסקנו את השיעור והיינו צריכים רגע כולם לקחת אוויר, עם דמעות בעיניים, להכיל את מה שקורה".

האלבום החדש בדרך?

ומה עם אלבום חדש לכנסייה?

"סיימנו את הכתיבה של האלבום החדש, אבל העבודה עליו נתקעה בגלל המלחמה. אנחנו אף פעם לא עושים את הדברים באופן ישיר, אבל הרבה פעמים אני כותב טקסט, ויורם חזן אומר לי שיש פה משהו שבא מ־7 באוקטובר או שקשור למצב, ואני לא בהכרח שמתי לב כי הרבה מהעבודה שלי נעשית בתת־מודע. אני מניח שבהרבה שירים תהיה התייחסות לכאן ולעכשיו".