באד באני שר על פוארטו ריקו ופתאום העולם נזכר שהיא קיימת

כשבאד באני שחרר לפני שנה את האלבום שלו Debí Tirar Más Fotos זה היה יותר מסתם אלבום לטיני, אלא עדות חיה להיסטוריה הכואבת של פוארטו ריקו.

אבל מה עומד מאחורי הסיפור של האי הקריבי שהצליח לחדור ללב המיינסטרים? התשובה כמו ההופעה עצמה רחוקה מלהיות פשוטה.

פוארטו ריקו היא אחד המקומות הכי מוזרים פוליטית בעולם המערבי. זהו אי בקריביים שנמצא תחת שליטת ארצות הברית מאז 1898.

כ־3.2 מיליון התושבים שחיים בו נחשבים אזרחים אמריקאים לכל דבר: יש להם דרכון אמריקאי, הם משתמשים בדולר, משלמים מיסים פדרליים ואף מתגייסים לצבא האמריקאי.

אבל יש פרט אחד קטן שחסר להם, הזכות לבחור את הנשיא שמקבל את ההחלטות על חייהם.

פוארטו ריקו אינה מדינה בארצות הברית, אך גם אינה מדינה עצמאית. היא טריטוריה אמריקאית המשמעות: כפיפות לשלטון בלי ייצוג מלא, אזרחות בלי שוויון, וקיום תמידי במצב ביניים.

זהו לא רק עניין משפטי זו חוויה יומיומית של זהות שנדחקת הצידה, של תרבות שנדרשת להתאים את עצמה, ושל קול שמתקשה להישמע.

המתח הזה עומד בלב האלבום של באד באני Debí Tirar Más Fotos. זה לא אלבום נוסטלגי או תיירותי, אלא אלבום פוליטי במובן העמוק של המילה: כזה שמדבר על היסטוריה שנלקחה על ידי זרים, על אי שחי בצל אימפריה, ועל תרבות שנדרשה להשתנות כדי לשרוד.

באד באני לא עוטף את הסיפור הזה במטאפורות עדינות, הוא מציב אותו בפרונט.

הבחירה לעשות את כל זה בספרדית לא הייתה מקרית. זו הייתה החלטה מודעת, ביקורתית ולא מתנצלת. ובדיוק בגלל זה, היו מי שזה הפריע להם.

דונלד טראמפ ואמריקאים נוספים תקפו את הבחירה בו למופע המחצית, בטענה שאמנים בסופרבול “צריכים לשיר באנגלית”. הטענה הזו לא עסקה באמת במוזיקה אלא בזהות, בשליטה, ובשאלה מי רשאי להרגיש בבית על הבמה הכי אמריקאית שיש.

כשבאד באני עומד במרכז הסופרבול, שר בספרדית, מוקף בדימויים של האי שבו גדל זה לא רק מופע. זו תזכורת. תזכורת לכך שפוארטו ריקו אולי לא מדינה, אבל היא סיפור.

סיפור של אזרחות בלי בחירה, של תרבות בלי ריבונות ושל מיליוני אנשים שחיים כבר יותר ממאה שנה בין שייכות להדרה.