מוזיקת רוק-אלקטרוני בתוך מוזיאון, הזכירה לנו איך פעם ידעו לעשות את זה

ההופעה של 'נקמת הטרקטור' במוזיאון תל אביב, ריכזה אל אולם 'רקאנטי' קהל שנדמה שכולם הכירו בו את כולם. המוסיקה ש'הטרקטורים' עושים בארבעת העשורים האחרונים, התנקזה לאירוע של מכרים ומכרות במסגרת 'פסטיבל תל אביב', שעדיין מאמינים שיש הרבה סוגים של מוסיקה ישראלית ותרבות ישראלית.

הפסטיבל שנכנס אל הוואקום שהותיר 'פסטיבל הפסנתר' שנדד לאילת ומאז נעלמו עקבותיו, התמקם במשולש הרחובות שרק לפני פחות מחצי שנה הופגז על ידי טילים איראנים, והפך בסוף השבוע לבית של אלפי ישראלים שרק רוצים לרקוד ומזכירים משהו חשוב על העיר ועל המדינה שבה אנחנו חיים.

'הטרקטורים' נגנו אמש את כל הלהיטים שלהם כאשר בשיר החמישי ״ג'ונגל פיתוח" הקהל התרומם והזכיר לעצמו שפעם מזמן לפני הבוטוקס, הם היו צעירים ובועטים וגם ככה הילדים שלהם לא נמצאים כאן כדי להגיד להם שהם מביכים אותם. הצטרפותו של עמרי סמדר, שמישהו בקהל החמיא לו וקרא לו 'טייסטו של יהדות אשכנז', הצטרף ל'משחק של דמעות' ו'דברי אליי'.

במעט המילים שאמר, ציין סמדר שהחבורה סביבו היא זאת 'שהמציאה את זה'. את זה - רוקנרול לא מתפשר עם אלקטרוני. לכן, כשהחברים סיימו ב'אדון הסליחות', היה כמו מתבקש שיעלו את סמדר שוב, אבל בעצם אולי באמת לא היה צורך, כי כמו שסמדר אמר, קצת קשה להתעלות על מי שהמציא את העניין כולו.

אם רוצים להשתמש במטאפורות כאלו או אחרות, אפשר לומר שלא בכדי 'נקמת הטרקטור' הרימו את מוזיאון תל אביב לשמיים. הם בעצמם מוצר ארכיוני, אולי ארכאולוגי, שראוי לגעת בו בכפפות כדי שלא יתפורר יחד עם הזכרונות שלנו מהמוסיקה שפעם השמיעו כאן ברדיו. אבל אלו הן סתם מטאפורות כמובן. גם בעשור השביעי לחייהם של חלק מחברי הלהקה, אחרי שעה וחצי שאחריהן חזרנו למציאות, רק רצינו לשמוע עוד. לא רק בגלל הקלישאה שפעם אנחנו והם היינו צעירים, אלא בעיקר בשל העובדה שעדיין מדובר במוסיקאים שהתברכנו ליהנות מהיצירה שלהם, כחלק מפסקול חיינו במקום הזה.

נקמת הטרקטור: אבי בללי: בס ושירה, אופיר לייבוביץ': גיטרות, אביב ברק: תופים, גליה חי: ויולה, אופיר ונדר: קלידים.אורח: עמרי סמדר.

פסטיבל תל אביב, מוזיאון תל אביב, 7.11