הופעה שהפכה לזיכרון קולקטיבי: לכל אחד יש תפקיד בעולם - עידן עמדי מצא את שלו

עידן עמדי עלה הערב (שלישי) לבמה בפארק הירקון מול קהל של עשרות אלפים, שנאספו לאירוע מאחד ומרגש של מוזיקה ישראלית במיטבה, ונדמה היה שזה בדיוק מה שהיינו זקוקים לו.

מהרגע הראשון הפך המופע המיוחד לסוג של אירוע לאומי מרגש שמחבר קולות, זיכרונות ורגשות שלא השאירו אף אחד אדיש.

ההתרגשות הורגשה מהרגע הראשון. סידורי הישיבה המדויקים שתוכננו מראש התבטלו ברגע שעמדי עלה, והקהל כולו נהר קדימה. סמארטפונים נשלפו, דגלי ישראל התנופפו, והסטוריז והסלפי עפו לכל עבר.

"שהקרקע לא תישמט"

כבר אחרי השיר השני עצר עמדי למונולוג אישי על מה שעבר ב־15 השנים מאז החל דרכו ב”כוכב נולד”. הוא סיפר על ההופעה הראשונה מול אולם ריק, על הדרך הארוכה מאז, וחיבק את הבאסיסט אבי חזון שנשאר איתו מההרכב הראשון - "שומר שהקרקע לא תישמט מתחת לרגליים". הוא הוסיף: "ב־15 שנים למדתי לכתוב, לשיר, להתחתן, היו מלחמות, מגפה עולמית, נולדו לי שני ילדים, הספקתי למות, חזרתי לחיים, וגם להגיד ‘ערב טוב פארק הירקון’".

על הבמה ליוו אותו 20 נגנים - מגיטרות חשמליות, שביעיית כלי מיתר, נגני קאנון ובגלמה ועד חצוצרה וסקסופון. צלילים שכולם אוהבים ונדמה היה שכל עם ישראל עומד שם איתו.

בקהל נראו נערות חילוניות לצד נערות דתיות, זוגות, מבוגרים, חיילים וחיילות. גם שורדי שבי הגיעו להיות חלק מהערב המרגש הזה, בהם אלי שרעבי ואיתי רגב, שנתפס בעדשת המצלמה כשהוא שר מהקהל.

אנשים נשאו תמונות ודגלים של חבריהם שנפלו בקרבות. עמדי התייחס ואמר: "ב־15 שנה האחרונים איבדנו גם הרבה חברים". אחת אחרי השנייה הועברו אליו דגלים ותמונות של לוחמים, והוא הרים אותן מול עשרות האלפים - לא שוכח אף אחד. כל תמונה זכתה למחיאות כפיים  ולצביטה בלב. נדמה היה שההופעה לעיתים הפכה לטקס זיכרון לאנשים שכל-כך היינו רוצים שיהיו איתנו.

דמעות של זיכרון קולקטיבי

כשהוא שר “כאב של לוחמים”, זה היה הרגע שבו נשבר המחסום בין עמדי לקהל. הקול שלו נשבר, ו־30 אלף איש הקשיבו והצטמררו. נדמה היה שהשאירו אותו לשיר לבדו - לא מתוך שתיקה - אלא מתוך קושי להצטרף. המילים הכואבות הפכו לדמעות של זיכרון קולקטיבי שסדק קצת את הלב של כל מי שנכח.

הוא התיישב על הפסנתר, הקדיש דברים לחבריו שנהרגו, ושיתף בסיפור על עקיבא ז"ל - שבת משותפת כשבועיים לפני שנפל, על השיחות על התורה, טכנולוגיה ופיזיקה: "הוא אמר שחלקיקים, אפילו אם מפרידים ביניהם, עדיין מרגישים אחד את השני.

"כמו רסיסי חיים"

"ברגע שנגעו - משהו נשאר מחובר. מישהו קיבל על זה פרס נובל. לי זה לא נשמע כמו פיזיקה, זה נשמע כמו געגועים. בראש שלי אני מבין שעקיבא, גברי ואלירן מתו. אבל בערב כזה אני מדמיין שהם עוד פה, כמו רסיסי חיים".

טהר ונטף, חברות מהיישוב גמזו, הגיעו גם הן לפארק. נטף סיפרה שהיא מקשיבה לעמדי מאז שהייתה בת שמונה: "הוא ישראלי, ציוני וזה בדיוק מה שמזכיר לי את הבית". היא מספרת שעבורן, כדתיות לאומיות, האהבה לעמדי טבעית: "זו גאווה לאומית, הוא מייצג את ישראל. אתה תראה פה את כולם - חילונים, נשים דתיות, אפילו ערבים יבואו לפה". היא נזכרה במפגש אישי מרגש מהעבר, כשמסרה לעמדי ציור שציירה שלו עם סבו וסבתו מתקופת ילדותו: "היו דמעות, אבל יותר שלי".

עמדי לא הסתפק בהופעה רגילה: במה מיוחדת הוקמה גם במרכז הקהל, והוא רץ לעברה, קרוב אל מי שלא זכה לשבת בשורות הראשונות. הוא שר, רקד ודיבר ממרחק נגיעה - חלק מההמון. נראה שהקהל מצא בו לא רק זמר, אלא שליח של זיכרון, כאב ותקווה.

לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה. עידן עמדי זכה בתפקיד שמאחד את עם ישראל - גם דרך המוזיקה וגם דרך הכאב הקולקטיבי שלנו. בערב הזה בפארק הירקון, הוא הצליח לחבר אלפי אנשים לרגע אחד של ביחד, בדיוק כשזה הכי נחוץ.